וכל זה בשביל הניקיון?
המאבקים עייפו אותה והיא שוב מוצאת את עצמה מסוכסכת עם מטלות הבית. שרון רוטר תוהה האם העימותים עם הילדים והרגשות התסכול כדאיות, וכל זה רק בשביל הניקיון?
לא משנה כמה עבודה אני עושה עם עצמי, שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מסתכסכת עם מטלות הבית. לפעמים נדמה לי שאני ממש כמו שפחה או עבד במצרים. מסופר במדרשים שכל היום הם בנו את הפירמידות, ובלילה באו הנוגשים והרסו להם את כל עמלם. כך הם לא זכו לתחושת הסיפוק שיש בשכר לעמלך, והיו צריכים להתחיל כל יום מחדש את אותה עבודה.
ככה אני מרגישה לגבי ניקיון הבית. אני טורחת שיהיה מסודר, שופכת כמויות של מים על הרצפה המזוהמת וגורפת אותם החוצה. מזיעה בעודי עוברת על הכל עם סמרטוט נקי, ואחרי שלוש וחצי דקות כבר יש איזו חתיכת אבטיח שהתינוק הפיל על הרצפה, או טפטופים של איגלו ושלוקים. אחחח… כמה שאני שונאת את העטיפות הנוראיות של השלוקים שמתחבאות מתחת לכל נעל סוררת, מתחת לכל ספה או במגירות בשולחן הכתיבה.
אז תגידו שאני צריכה לחנך את הילדים לניקיון, להפוך אותם לשותפים. נכון, אתם צודקים, אני צריכה, וגם מנסה. כבר עשיתי טבלאות והבטחתי הבטחות וביקשתי בקול נעים, בקול כועס ותוקפני ואפילו בצרחות אימה. כלום לא עזר. מדי פעם הם עושים לי איזו טובה ומרימים את הנעליים בסלון, לפעמים גם תולים ומורידים את הכביסה. אבל משם ועד שותפות יש עוד דרך לעבור.
בינתיים, עייפתי מלהיאבק איתם על זה. אפילו עייפתי מהרצון שיהיה נקי כל הזמן, כי יש משהו בעניין הזה של הניקיון שהוא מאוד טריקי. הרי השם יתברך טבע בנו את הצורך בסדר, את חשיבות ההיגיינה האישית וכן הכללית. זה צורך נפשי ממש ויש הלכות רבות העוסקות בכך. אבל מהמקום המדויק שהתורה מציגה, נדמה לי שקצת התרחקנו מדי. הניקיון גורם לנו לשקט בנפש, לישוב הדעת, לסוג של נחת אולם רק כשהוא מדויק, במידה. מעבר לכך, הוא יכול בקלות להפוך לאובססיה והגבול הוא עדין ודק עד מאוד.
מאמרים נוספים בנושא:
כי מי לא הייתה רוצה שהרצפה תהיה כל הזמן נקייה ומבריקה? שלא יהיה בה פירור של חול כשאנחנו דורכות עליה יחפות? שהסדינים תמיד יהיו ישרים, ריחניים ונקיים? שארונות המטבח יהיו צחים ובלי טביעות אצבעות? שהכיור יהיה תמיד ריק וכן סל הכביסה? שארונות הבגדים יהיו מסודרים והבגדים מקופלים כמו חיילים, ולפי צבעים אם אפשר? שהחלונות תמיד יבריקו ושלא יהיה גרגיר אבק? אח, איזה חלום…
אבל מה לעשות שהמציאות (לפחות שלי) מפגרת בפער משמעותי אחרי החלום הזה, ולא משנה כמה אני עובדת בשביל להשיג אותו (כנראה פחות מחמותי ז"ל) הוא עדיין אינו מתממש.
כשהתבוננתי בשאיפה שלי למושלמות גם בניקיון, ראיתי שהרבה מהצורך הזה הוא לא רק צורך נפשי בלבד, אלא יש בו גם נגיעה של תדמית. פעמים רבות אני יושבת בתוך הבלגאן, מעיפה מבט עילי על כל אי-הסדר והאנדרלמוסיה, וחושבת לעצמי שאם מישהו יכנס עכשיו לבית – אני ממש אתבייש. ושתבינו, אני לא מאלו שכל הזמן מסדרות ומנקות, ואני גם מחשיבה את עצמי כאדם שלא מתבייש בקלות, ולמרות זאת, שמתי לב שקשה לי להגיד על עצמי שאני לא נקייה אפילו ביני לבין עצמי!
ישבתי בשקט ואמרתי לעצמי, "את מלוכלכת. תודי בזה שאת מלוכלכת. מה אכפת לך?" ומיד קפץ עוד קול בתוכי שאמר, "זה נכון שאני לא הכי הנקייה, אבל אני כן מקפידה שהציפורניים של הילדים יהיו תמיד גזוזות, וגם שהאוזניים יהיו נקיות, וחשוב לי לשמור על איזה סטטוס קוו מאוזן יחסית של ניקיון". "תשתקי" כעסתי על הקול הזה, "תודי שאת מלוכלכת. פשוט תודי בזה". לא הצלחתי אפילו לרגע לאפשר לעצמי להרגיש את זה באמת. כאילו, אם אודה בזה אגעיל אפילו את עצמי.
הבנתי שמתחת לרצון שיהיה נקי עלולה להסתתר גם גאווה נקייה, אגו, תדמית. זה לא רק מניע טהור לרווחת הכלל ולמען הבריאות האישית, אלא עוד מרחב בו אני מנסה לקחת את השליטה לידיי, להרגיש שהכל זה כוחי ועוצם ידי ובכך להוציא את הקב"ה מהמשוואה. עוד מקום שבו אני משוויצה מול כולם – תראו אותי, אני נקייה! וזה אומר שאני טובה, ראויה, שווה.
כל כך הרבה צער נגרם לי בחוסר הסדר והצורך הבלתי פוסק בניקיון, מהחזרה הרפיטטיבית המשעממת על עבודות הבית, כל כך הרבה מאבקים מול הילדים, כעס, מחלוקות ואכזבות. כל כך הרבה חוסר שביעות רצון, תחושת מסכנות והתקרבנות.
וכל זה על ניקיון?
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור