במי אתה מאמין?

שיחה מלב אל לב

איציק ובנו, דביר, ישבו על הדשא בפארק השכונתי לזמן איכות של אבא ובן. אבל עכשיו רצה איציק להבין מה כל כך מציק לבן שלו. כבר תקופה ארוכה שהוא רואה את דביר עצוב ומכונס ואפילו מפוחד. הם גלגלו שיחה על דא ועל הא, וכשהלבבות נפתחו פנה איציק לדביר ושאל אותו מה גורם לו למצב הרוח העגום שלו.

דביר הפתיע את אביו ואמר לו: "אבא אני מפחד ממך. אני מפחד שתעניש אותי, שתעשה לי דברים רעים, שתצעק עלי, שתרביץ לי…"

האבא לא האמין למשמע אוזניו וענה לבנו: "למה אתה חושב ככה? הרי אני רק אוהב אותך ורק חושב איך להיטיב איתך. אני רוצה שיהיה לך הטוב ביותר. וכי אתה לא רואה כמה אני אוהב אותך ומפנק אותך ומשקיע בך בנפש שלך ובחינוך שלך? נכון שאני גם נותן לך גבולות ולא מתיר לך כל דבר, אבל זה רק לטובתך כדי לשמור עליך ולהגן עליך ולהקנות לך ערכים והרגלים טובים לחיים.

"וכל שכן בעניין העונשים. נכון שלעתים רחוקות אני גם מעניש אותך, אבל גם אז זה רק בעדינות וברחמים גדולים ולטובתך. וזה דווקא בגלל שאני אוהב אותך ואני רוצה שתצליח בחיים. באמצעות עונש או גערה אני רוצה לעורר אותך להבין נקודות מסוימות, אבל לא להרע לך חלילה. ותדע לך שכאשר אני נאלץ להשתמש ביד קשה – זה כואב לי מאוד באופן אישי, ואני מצטער אפילו יותר ממך על כך שאני נאלץ להגיע לזה, וזה בשום אופן לא מתוך שנאה או אכזריות…"

הסיפור של כולנו

מה אתם אומרים, מהי ההסתכלות הנכונה? האם דביר צודק? ואם הוא טועה, היכן הוא טועה?

זה ברור שהטעות של הבן היא בדרך שבה הוא מסתכל על אביו. הוא לא קולט את הקשר הבסיסי שבין אב לבנו שהוא קשר וחיבור של אהבה עצומה.

ומדוע אני מספר לכם על הדו־שיח המוזר הזה שנשמע כל כך לא הגיוני?

בגלל שכמעט כולנו מרגישים בתת־מודע שלנו הרגשות דומות כלפי אבינו האוהב שבשמיים. וזה נכון שכל אחד יכול לצטט ולדקלם בפיו ואפילו להרגיש פעמים רבות שה' אוהב אותו, וכל אחד יודע במוח שה' הוא אבא אוהב ורחמן, ושהוא טוב ומטיב ושהכול לטובה – אבל בפועל, ברגע האמת, כשאתה נתקף בעצבות או בחרדות, בלחץ או בדאגות – אתה בעצם מבטא בכך את החרדה שלך מההשגחה של בורא עולם, כלומר אתה למעשה מראה שאתה לא ממש מאמין שהבורא שמשגיח עליך בכל רגע אוהב אותך אהבת עולם יותר מאב לבנו.

וזה הלב של הלב של כל האמונה. כי להאמין שיש בורא לעולם ושהוא משגיח על כל הברואים זו לא חכמה גדולה. זה אמנם הבסיס של האמונה, אבל זה לא הלב. ואמונה בלי לב עלולה להחטיא לגמרי את המטרה כפי שנלמד.

להאמין בבורא באמת

אז מה הלב של האמונה? הלב של האמונה הוא ההרגשה שצריכה למלא את לבו של המאמין שהוא קשור ומחובר לבורא כבן לאביו האוהב, "כגמול עלי אמו". הוא צריך להרגיש שהוא לא סתם ביד ההשגחה הפרטית, אלא שהוא ביד ההשגחה של הבורא הטוב והמטיב שאוהב אותו ועושה הכול לטובתו ורוצה שיהיה לו כל הטוב שבעולם.

הכתוב אומר: "דע את אלוקי אביך ועובדהו" – אתה חייב לדעת להבין במי אתה מאמין. אתה צריך להאמין בבורא שאוהב אותך. אם חסרה לך הידיעה הזאת בעומק לבך – אתה עדיין לא מאמין בבורא.

בלי לקנות את הידיעה הזאת בעומק הלב ולחיות אותה, אתה מאמין באלוה שאתה יצרת לעצמך. אתה יצרת לעצמך אלוה מפחיד שלפי דעתך הוא עלול להתעלל בך ולעשות לך דברים רעים, וכל האמונה שלך ב"בורא" ו"בהשגחה" היא רק אמונה מזויפת באותו אלוה פרי דמיונך. כלומר, אתה מחטיא את המטרה, אתה מפנה את כל כוח האמונה שלך לכתובת הלא נכונה.

אבל האמונה האמתית היא להאמין באלוקים האמתי, אלוקי העולם, אב הרחמן האוהב את כל הברואים ואוהב אותך אהבת עולם. לכן הידיעה הברורה שה' אוהב אותך היא הלב של האמונה כי בלעדיה אתה אמנם "מאמין", אבל אתה טועה בכתובת אתה לא מאמין באלוקים הנכון. זו אמונה תפלה של שטות והבל.

מיהו נותן התורה?

וזו גם ההסכלות שלנו וההתייחסות שלנו לכל התורה והמצוות. הבורא שמצווה עלינו לקיים תורה ומצוות, לא סתם "מתערב לנו בחיים" ולא סתם רוצה להגביל אותנו, וגם העונשים שכתובים בתורה ובספרים הקדושים אין כוונתם למרר את חיינו. אלא כל השורש והסיבה לכך שזכינו לקבל את מערכת החוקים האלוקית היא מפני שהבורא כל כך אוהב אותנו ודואג לנו ולכן הוא נותן לנו חוקי חיים שישמרו עלינו ויעזרו לנו לחיות נכון ובריא וטוב ולהצליח באמת בעולם הזה ובחיי הנצח שלנו. זו אמונה אמתית בתורה ובנותן התורה.

קיום מצוות מתוך הרגשת מוּעקה ומעמסה מַראֶה שאתה לא מבין שהבורא שהוא נותן התורה, נתן לך את התורה כמתנה גדולה מתוך אהבתו אליך. זה ממש לנתק את המצוות מהבורא ומהאלוקים האמתי, ולחשוב חלילה שהמצוות והתורה ניתנו לנו מהאלוה המפחיד והמסוכן שהאדם יוצר וממציא לעצמו.

ההתחלה של הקשר

אנחנו עומדים לפני היום הגדול, יום מתן תורתנו, היום שבו נהיינו לעם ה' ממלכת כהנים וגוי קדוש. התחלת הקשר שלנו עם הבורא, המילים הראשונות ממש הן המילים: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

זו מצוות האמונה. במילים האלה ה' יתברך מצווה אותנו להאמין בו. ושואלים חכמינו למה כתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא כתוב "אשר בראתי את העולם"?

אך על פי מה שהקדמנו זה מובן מאוד. האמונה בבורא שברא את העולם לא מספיקה, כי לא ברור באיזה בורא אתה מאמין, האם באלוהים אחרים שלדעתך הוא מפחיד אכזר ומתעלל או בבורא האמתי שהוא אוהב ורחמן טוב ומטיב וכל מה שעושה הכול לטובת הנבראים והעולם.

לכן כאשר הבורא מצווה אותנו על האמונה הוא מזכיר לנו את החסד הגדול והעצום שעשה אִתנו ביציאת מצרים שבה ראינו את אהבתו הגדולה עלינו בעשר המכות בקריעת ים סוף ובניסים היומיומיים במדבר, באר, מן, וענני כבוד, עמוד אש, ובגדים שמתכבסים וגדלים מאליהם.

מתחילים להתרפא

ומתוך הניסים האלו עלינו להתבונן ברבבות הנסים שבכל רגע ורגע: שהבורא מחיה אותנו, ומנשים אותנו, וזן אותנו, ומפרנס אותנו, מלביש אותנו, ומרפא את גופנו, וכו'. וברגע שמרגישים את אהבתו הגדולה אלינו כאב אוהב לבנו, וממש מפנימים את זה בתוך הלב – או אז ניתן להאמין בבורא האמתי, אמונה אמתית וזכה.

וכבר כתבתי בספרי "בגן האמונה" שעל ידי אמונה האדם מרפא לגמרי את נפשו מכל החרדות ומכל הדאגות ומרוויח רווחים עצומים נוספים. וכמובן, שאת כל הרווחים האלה מקבלים רק על ידי האמונה האמתית בבורא האוהב, כמו ילד בבית בריא שלא צריך לדאוג והוא מרגיש הכי בטוח ויציב כשהוא בחסות ההורים שלנו. ובעזרת ה' בשבוע הבא נביא דוגמאות מעשיות כיצד להיוושע ולרפא את עצמנו על ידי הידיעה הנפלאה הזאת. חג שמח.