כתונת הפסים

ישראל אוהב את יוסף מכל בניו, והוא מביע אהבתו אליו בבגד מיוחד שהוא מכין עבורו, הוא עושה לו כתונת פסים. בגד חריג זה מביע את הרעיון שיוסף שונה מכולם, והשוני בו הוא בעניין זה שליוסף אין פס מיוחד, הוא כלול מכל הגוונים, אף אחד לא יכול להגיד יוסף הוא רק שלנו, הוא כלול מכל הפסים, מכל הגוונים.

דווקא בשל כך, יש לו היכולת לגעת בכולם, כלומר, אין מי שנשאר אדיש לנוכחותו, גם אלה שאוהבים אותו וגם אלה שפוחדים מדעותיו הנוקבות באמיתתם.

וזה שאומר רבנו (ל"מ ס"ח ב) שהצדיק בכוחו להאיר לדרי מעלה ולדרי מטה. לדרי מעלה הוא מאיר בזה שהוא מראה להם שהם בהיפך, ובלשון המאמר "למי שהוא למעלה מאוד, צריך הצדיק להראות לו שהוא רחוק לגמרי מהשם יתברך, בבחינת 'מה חמית מה ידעת' וכו'"

מצד שני, לאלו שנמצאים למטה, אלו שמשברי החיים הביאו אותם לייאוש מוחלט, אלו שחווים בדידות גם כשהם בחברה, אלו שאין מי שמבין צערם ועניותם, אותם הצדיק מנחם, נוגע בנימי נפשם, מעניק להם תקווה ואהבה, דיבוריו עבורם הם כמים צוננים לנפש עייפה, כתביו והגיגיו הם כמו באר מיים חיים באמצע מדבר שממה.

זה כוחו של הצדיק, וזה סוד כתונת הפסים שלו, היכולת שלו להאיר לכולם, לגעת בכל סוגי ההפכים. ומי שאין לו זה הכוח, "לרדת" על בני הגבירה ולהעלות את בני השפחה, לא ראוי לכתונת הפסים, רק זה שהוא בבחינת "כי כל בשמים ובארץ" היינו שיש לו הכוח להנמיך בתחכום את יושבי השמים ולרומם בחמלה את השבורים בקרקעית, נקרא צדיק. "וזה השלמות מוכרח שיהיה להצדיק, ובלא זה אינו צדיק כלל".

וזה הטעם שכלל ישראל נקראים על שם יוסף, כמאמר הכתוב "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ". כי תפקידם הנעלה ביותר של ישראל הוא להנגיש את האור האלוהי לו זכו מימים ימימה לכלל העולם. זאת התכלית של כל התכליות, כמו שמבאר רש"י על הכתוב הכולל ביותר  "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" שעכשיו, ה' הוא רק אלוהינו, היינו שאנחנו קוראים לבורא כל העולם אלוהי ישראל, אבל לעתיד לבוא, ה' שהוא עכשיו רק אלוהינו, עתיד להיות ה' אחד, היינו אלוהי כל העולם.

וזו היא דעת רבי שמעון בן אלעזר (ברכות נז:) האומר, שעתידין כל אומות העולם לחזור לדת האמת, כמבואר בדברי הנביא (ישעיה ב) "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ, לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹקי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו". היינו שבזמן המשיח תהיה השתוות הדעה בין ישראל לאומות, ולא יהיה חילוק בין דתנו לדתם, ובכך תופסק האיבה והמלחמה כמ"ש (שם) "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

ולכן אהב ישראל את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים, להורות, שמבחינתו, הדבר הנעלה ביותר הוא הכוח לאחד הפכים, כוח שמקרב את כולם, סגולה נפשית שהייתה רק ליוסף הצדיק. ולכל אדם כוח זה בקרבו, רק שעליו להשקותו על מנת להצמיחו.