תחום שבת | פרשת השבוע ויקרא

תחום שבת הינו אלפיים אמה. כלומר, לאדם מותר לצאת מהמקום בו הוא שובת אלפיים אמה. וכל אלף מרמז לסוג אחר של שכל. כל אלף היא התבוננות בפני עצמה. כי האות אלף היא בחינת שכל, כמו שכתוב "אאלפך חכמה", ללמדנו שהאלף מרמזת לחכמה (האלף ראש לאותיות, והחכמה ראש לספירות)

ושני האלפים הללו שהם בחינת שני תדרים שונים, מרמזים לשני שכלים עיקריים אותם מלמד רבי נחמן מברסלב. השכל הראשון אומר שהאדם צריך כל הזמן להעצים ולחזק את הצדדים הטובים שבו. להתעקש לחפש ולמצוא בעצמו רק טוב. לברוח מכל מחשבה דיבור או מעשה מחלישים. ולכלל השכל הזה הוא קורא "אזמרה לאלהי בעודי", שבעוד קצת טוב שבי אני מחייה את עצמי, כל שכן בהרבה טוב.

והשכל השני הוא השכל אתו אני צריך להזכיר לעצמי שאני כלום ושום דבר, לא יודע כלום ולא מבין כלום. וככותרת, נקרא השכל הזה "איה מקום כבודו להעריצו", כי הוא השכל שמזכיר לי להמשיך לחפש כל הזמן, להמשיך להיות סקרן, כמו תינוק שמגלה את העולם, זה השכל שמוציא אותי מהזקנה, מהמחשבה הכוזבת שאני מבין ויודע משהו.

ואדם שמרגיל עצמו ללכת עם שני השכלים הללו של התעצמות הטוב והגדלת הסקרנות לדעת, נשאר תמיד בתחום שבת, בתחום הקדושה, זה מה שלומד מזה רבי נתן, שאדם שהולך עם שני התובנות הללו הוא מפנים מקדושת השבת לקרבו גם בימות החול, תעצים את עצמך מחד, ותהיה בהשתוקקות לדעת מאידך, תסכים להודות שאתה לא באמת יודע, תסכים להיות עניו.

וכל זה נרמז באלף הקטנה הפותחת את פרשת ויקרא, לרמז לכל אחד מאתנו, את התובנות האמתיות מקבלים מהמקום הכי קטן והכי מועט שלך, מהנקודה הכי זעירא, משם נבנה המשכן שלך, לא מהמקום הגרנדיוזי, הנרקסיסטי, זה שרוצה להיות שלם בבחינת ה"אלף לך שלמה", לא משם בונים משכן, המשכן נבנה דרך האלף זעירא, דרך נקודת הענווה, שמכירה במעלות, אך באותה נשימה מכירה בחסרונות.

וזו למעשה ההגדרה המדויקת לענווה, להכיר במעלות ובחסרונות שלי באופן מדויק. ענווה היא לא ההיפך מגאווה כמו שחושבים העולם. ענווה היא הממוצע שבין הגאווה לבין שפלות הרוח שהם שני קצוות שליליים.

הגאווה קצה שלילי מטעמים ברורים, ונזקי הגאווה הם אינסופיים, גם בהיבטים שבין אדם לחברו וגם בהיבטים שבין אדם למקום. אותו דבר שפלות הרוח היא קצה שלילי, כי אדם שלא מכיר בערך של עצמו מזלזל במה שחנן אותו הבורא, כי לכל אדם סגולות נפשיות מיוחדות רק לו, ועליו להכיר בהם ולתרום ממה שחננו ה' לזולתו, ומי שמשפיל עצמו בכל תחום ועניין הוא מתכחש באמת, ומוריד לטמיון שפע אלוהי שניתן לו.

לכן המידה המדוייקת שבין השניים היא הענווה, כי הענווה מחזקת את כוחות הנפש החיוביים, לא מתכחשת אליהם מחד, מאידך היא שמה את האדם בפרופורציה שלא יעוף על עצמו ויכנס לגאווה ויצא מתחומו. וכל זה נרמז באלף זעירא, שמי שאוחז בדרכה, ומבין את מהותה, מתחבר על ידה לאלופו של עולם, שתחומו הוא תחום שבת.