מצוות שילוח הקן – פרשת השבוע כי תצא
פרשת השבוע כי תצא - בכל השנה כולה ובימים אלה בפרט, של חופש ומנוחה, אנחנו צריכים לחזק את הקשר הרוחני, המצוות. איך עושים את זה?
פרשת כי-תצא
מנהג ישראל לאכול רימון בסעודת ליל ראש השנה, ולצרף לאכילתו את הבקשה "יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון". למחרת היום וכן בכל עשרת ימי תשובה, אנו משוועים: "אבינו מלכנו, כתבנו בספר זכויות". בכך אנו מעלים על שפתינו את אחת המשאלות החשובות ביותר, שהרי דינו של כל אדם יוכרע במידה רבה על פי כמות הזכויות שבאמתחתו.
חשיבותה הגדולה של משאלה נכבדה זו, מחייבת אותנו לעשות את כל אשר ביכולתנו כדי להרבות בזכויות, במיוחד בימי ההכנה ליום הדין – חודש אלול. לפיכך, בימים אלו בפרט, ובכל השנה בכלל, עלינו לחפש דרכים כיצד לחזק את קיום המצוות ואיך להתגבר על יצר העצלות המרפה את ידינו מקיום המצוות. לצורך זה ננסה להתבונן מעט בשכר העצום המובטח לנו עבור המצוות, בכך נדחה את היצר מעלינו ונגביר את החשק והתשוקה לעשות את רצון בוראנו.
המשנה אומרת: "והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (אבות ב). רבים מן המפרשים מבארים את דברי המשנה על פי משל שמשלו חז"ל, בו מסופר על מלך אשר איווה לנפשו גן מרהיב שיינטעו בו מכל סוגי הצמחים שבעולם. קרא המלך לעבדיו ואמר להם, שעל כל צמח שישתלו בגן יקבלו שכר, והוסיף ואמר שעל הצמחים האהובים עליו במיוחד ישלם שכר גבוה יותר. משביקשו העבדים לדעת מה הם הצמחים החביבים עליו, לא גילה להם, כי ידע המלך שאם ידעו עבדיו על אילו צמחים הוא מרבה בתשלום, ישתלו כולם רק את הצמחים האלה כדי להרבות בשכר.
כך, אומר רבינו יונה ז"ל בפירושו על אבות, אילו היה הקב"ה מודיע מתן שכרן של מצוות, היו בני אדם מקיימים את החמורות ששכרן מרובה ומזניחים את הקלות ששכרן מועט, ולא היה האדם שלם במצוות. לכן כדאי שלא נחמיץ שום מצווה, כי לעולם לא נוכל לדעת איזו מצווה קלה ואיזו חמורה. בשם הרמב"ם הוא מביא הסבר נוסף: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" – אין לך מושג מה גודל השכר אפילו על מצווה קלה. לפיכך היה זהיר, אל תחמיץ את השכר העצום הצפוי לך! דוגמא לשכר על מצווה קלה שאין בה טורח והוצאה כספית, אומר רבינו יונה, יש לנו במצוות שילוח הקן בפרשתנו, שעליה נאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים". אמרו חז"ל: "למען ייטב לך" – לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" – לעולם שכולו ארוך. ומה אם מצווה קלה, שהיא כאיסר, אמרה תורה כך – מצוות חמורות, על אחת כמה וכמה. דברי חז"ל אלה המצוטטים בדברי רבינו יונה, פותחים בפנינו פתח לקבל מושג מסויים באוצר האדיר של שכר המצוות המצפה לנו בעולם הבא. ננסה, אם כן, להמחיש מהו "עולם שכולו טוב" ומהו "עולם שכולו ארוך".
הגר"א דסלר זצ"ל מבאר בספרו "מכתב אליהו" את המשנה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד). קורת רוח, אומר הרב דסלר, היא הנאה מועטת ביותר, כגון עני אשר מזה כמה ימים לא בא אוכל לפיו, והנה יום אחד הוא חולף ליד בית עשירים, ומזין את עצמו בהרחת הניחוחות הנודפים מן המטבח. הנאה עלובה זו נקראת 'קורת רוח'. כלומר, המשנה מלמדת אותנו שההנאה המועטת ביותר שאפשר להינות בעולם הבא, הינה גדולה יותר מכל חיי העולם הזה!
ואם ישאל השואל: מה נכלל ב"כל חיי העולם הזה?" על כך משיב הרב דסלר – כל ההנאות הקיימות בעולם מאז ששת ימי בראשית ועד קץ הימים! וכדי לסבר את אוזננו הוא מפרט: אם נקבץ את כל רגעי האושר שיש לאדם אחד במשך כל ימי חייו, ונעניק לו אותם ברגע אחד, הרי הנאתו תהיה גדולה מאוד. אם נוסיף לזה גם את הנאות כל קרוביו וידידיו במשך כל ימי חייהם, וניתן אותם לאותו אדם בבת אחת, ההנאה תגדל לאין שיעור. אם לא נסתפק בזה ונוסיף לקובץ ההנאות את רגעי האושר וההנאה שהיו לכל בני מדינתו ואף לכל בני דורו בכל העולם, ונמלא את ליבו בכל אלה ברגע אחד, הלא תגדל ותשגה הנאתו לאין ערוך. אושר אדיר ונשגב זה, עדיין לא ממצה את מה שטומן בחובו "כל חיי העולם הזה". כי חיי העולם הזה כוללים את כל ההנאות שהיו מנת חלקם של כל יושבי תבל, מאז ראשית הבריאה ועד סוף כל הדורות. אם נקבץ את כל אותן הנאות לרגע אחד ונהנה בהן אדם אחד, הנאה זו הינה מעבר לכל השגה בתפיסתנו המצומצמת! ולמרות זאת – הנאה קלה של קורת רוח בעולם הבא, היא יפה ועשירה יותר ממנה!
למדנו, אם כן, מהו "עולם שכולו טוב". אולם עלינו לזכור שה"טוב" הזה ניתן ב"עולם שכולו ארוך". כדי לקבל מושג באורך העולם ההוא, מציעים לנו בעלי המוסר לצייר לעצמנו ציפור קטנה שקיבלה על עצמה ליישר את ההר הגבוה ביותר בעולם. לצורך זה היא באה אחת לחמישים שנה, ונוטלת גרגר עפר מן ההר ומטילה אותו לים. אם היא תתמיד בפעולתה, היא תצליח לבצע את משימתה ביום מן הימים, אולם כל אחד מבין שיהא זה פרק זמן ארוך מאוד מאוד. ובכן, "עולם שכולו ארוך" משתרע על משך זמן ארוך עוד יותר, כי מדובר כאן בעולם הנצחי, ונצח הוא ארוך פי כמה וכמה יותר מהזמן העצום הדרוש לחיסול ההר בקצב עבודתה של הציפור.
עתה נוכל לקבל שמץ של מושג בשכר המצוות. מצוות שילוח הקן המוזכרת בפרשתנו היא מצווה קלה, ומזכה את מי שמקיימה ב"ייטב לך", שהוא בודאי יותר מקורת רוח. ולא רק לשעה קלה, אלא באריכות ימים בעולם שכולו טוב וכולו ארוך. מדברים אלו נוכל ללמוד מהו גודל שכרן של המצוות החמורות! ומכאן נלמד בקל וחומר לשכר תלמוד תורה שהוא כנגד כולם.
כל אחת מן המצוות, כשהיא נעשית מתוך קושי או צער כלשהו, מוכפל השכר על עשייתה פי מאה, כמו ששנינו: "גדולה מצווה בצער ממאה שלא בצער" (אבות דרכי נתן).
התבוננות בדברים אלה יכולה להביא חיזוק גדול בקיום המצוות ובעמידה בנסיונות. כאשר מתעורר קושי מסויים בקיום מצווה או כשאנו חשים חוסר חשק והתלהבות לקיימה, כדאי שנתבונן בגודל השכר הצפוי לנו, ונאמר לעצמנו: האם היינו מוכנים לאבד הזדמנות להרוויח אלפי זהב וכסף בגלל קושי או חוסר חשק? בודאי שלא. אם כן, קל וחומר שלא כדאי להפסיד את השכר העצום של המצוות הקלות והחמורות כאחד. לעולם איננו יודעים מהי מצווה קלה ומהי מצווה חמורה, לכן עלינו להיות זהירים בקיום כל מצווה. ובמיוחד אחרי שהבנו שגם השכר של המצווה הקלה הוא גדול לאין שיעור. לכן כל מה שעלינו לעשות על מנת להתחזק בעניין זה הוא, לשנן את דברי התנא האומר: "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות".
"ביומו תתן שכרו" (ליקו"מ ח"א, ה)
צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא, כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלאֹת חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.
עניין התפילה מובא בשני אופנים: קודם גזר הדין ולאחר גזר הדין. אולם איך ידע האדם להבדיל בין – קודם גזר הדין לבין – לאחר גזר הדין? על כך משיב רבי נחמן – על ידי המצוות שאנו עושים, יכולים אנו לדעת מהו קודם גזר הדין ומהו לאחר גזר הדין. ודווקא כשאדם עושה את המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין הוא רוצה או חושב בכלל על שכר העולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצווה אחת בשכר מצווה זאת, כמאמר חז"ל (אבות ד): "שכר מצווה – מצווה", מכיון שהוא נהנה מהמצווה עצמה, מכיון שהמצוות הן קומה שלימה, והן מחיות את כל הקומות: קומת האדם, קומת העולם, קומת השנה, קומת הנפש וכדומה. וכל הקומות מקבלות חיות מהמצוות, ככתוב (תהלים לג): "וכל מעשהו באמונה" וכן (שם קיט): "וכל מצוותיך אמונה". כי הקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות, וכשמעשה הקב"ה כתיקנן וכסידרן, אזי הוא שמח ומתענג בהן (במצוות), כמו בעל מלאכה שעושה איזה כלי, והכלי יפה, אזי הוא תענג ממנו מאוד.
השמחה של הקב"ה מלובשת במצוות, כי הן אחדותו, ומי שעושה את המצווה בשמחה רק מהמצווה עצמה ולא מהשכר, הוא למעשה נכנס בשמחה של המצווה שהיא שמחתו של הקב"ה, ששמח במעשיו, וזה בחינת (תהלים קמט): "ישמח ישראל בעושיו". נמצא אם כן, כשיש איזה צער ודין בעולם, בשנה או בנפש – אזי בודאי נגרע הדבר משמחת הקב"ה, ככתוב (בראשית ו): "ויתעצב אל ליבו". אולם אדם שנכנס לתוך השמחה הזאת, יכול לדעת לפי עניין השמחה אם הוא קודם גזר הדין, או לאחר גזר הדין. הוא גם יכול לדעת על איזה חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות, לדועמא: אם אינו יכול לעשות בשמחה את ראשי המצוות, כלומר את המצוות התלויות בראש, יוכל לדעת שהדין נגזר על ראשי העולם, השנה, וכך לגבי כל קומה וקומה של המצוות. לכן נאמר (דברים כד): "ביומו תתן שכרו" – שהיא שכרו מהמצוות עצמן (שכר מצווה – מצווה), ולא תבוא עליו השמש – כלומר, שלא יעשה את המצוות בגלל שכר העולם הבא, שהוא אחר ביאת השמש – דהיינו, מותו של האדם.
"אשר קָרְךָ בדרך" (ליקו"מ ח"א, יט)
אדם שיש לו שלמות לשון הקודש, מקרר את חמימותו בלשון הקודש, בחינת (תהלים לט): "חם לי בקרבי…דיברתי בלשוני". שזוכה לקרר את חמימותו בדיבור של לשון הקודש, בחינת (מה שאמר האדם הראשון על חוה) :"זאת עצם מעצמי" – מכאן שנתקררה דעתו בחוה (יבמות סג.). אולם מי שאין לו שלימות לשון הקודש, אזי הרוח סערה, שהיא רוח שטות, היא זאת שמקררת אותו במקרה-לילה בשנתו, ככתוב בפרשתנו (דברים כה): "אשר קרך בדרך" – מלשון קרירות. אדם השומר על לשון הקודש ניצול ממקרה-לילה, כי שמירת לשון הקודש מזכה לתיקון הברית.
"וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" (ליקו"מ ח"א, כא)
עיקר כוח הבחירה הוא, שכל זמן שהשכל אינו כל כך גדול להבין את הידיעה והבחירה, אזי כוח הבחירה נמצא על מקומו, כי יש ביד האדם כוח לבחור בחיים או ההיפך. אולם כשנתגדל השכל האנושי, ומתגלה לאדם הידיעה והבחירה – אזי תתבטל הבחירה, מכיון שכאשר גודל השכל האנושי, הוא יוצא מגדר אנוש ועולה לגדר מלאך, ואז מתבטלת הבחירה. וזה למעשה עיקר כוח הבחירה, שאין יודע לגבי השכל של הידיעה והבחירה. אמרו חז"ל (ברכות יז): "לעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" – הוצרך לומר על ראשיהם, כי בעתיד תתבטל הבחירה. אך "צדיקים יושבים" – שהישיבה מראה על העדר הבחירה, כמו יושב בשמים, שהוא מורה על העדר ההשתנות, כי התנועה מראה על השתנות הרצון, מאחד למשנהו, כלומר, העדר הבחירה.
עניין זה הוא בחינת קידושין וחופה. כי השפע האלוקי, (דהיינו השכל המקיף שהוא גדול מאוד עד שהמוח לא יכול לסבול אותו, ולכן גם לא יכול להיכנס במוח, לכן הוא מקיף את הראש, ועל כן ונקרא שכל זה שכל-המקיף, שאינו נכנס בפנימיות המוח, ואילו השכל הפנימי הקיים במוח, מקבל את חיותו מהשכל המקיף), הוא בחינת קודש, בחינת חופה. לכן אמרו חז"ל: כל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חברו – מכיון שהמקיף של זה גדול מהמקיף של השני, והשכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לשני. וזה גם בחינת שבעת ימי המשתה שלאחר החופה, שהם בחינת שבעת הנרות (הפה, החוטם, העיניים והאוזניים בראשו של האדם, שעל ידם מאיר את פני המנורה). דבר נוסף, שזה גם עניין שבעת ימי האבלות, שמתאבלים על האדם על שנתסלקה נשמתו, כדי שתעלה נשמתו לאור הפנים על ידי שבעת ימים אלו.
לכן מוזכר עניין הרוק של החליצה, ככתוב (דברים כה): "וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" – בפניו דייקא, מכיון שהולך המת בלא זרע והלא הניח ברכה אחריו, שהיה צריך זרע זה להמשיך במעשיו הטובים, אולם אחיו אינו רוצה להקים את שם אחיו המת, ואינו רוצה לייבם את האלמנה, לכן: וירקה בפניו, מכיון שאינו רוצה להמשיך את נשמת המת בעולם כדי שיוכל לתקן את אור הפנים, ובזה הרוק נראה לפעמים פני המת, ובזה הרוק הוא גם נכלם, כי עיקר הבושה הוא בפנים, דהיינו בושת פנים.
"ארבעים יכנו לא יוסיף" (ליקו"מ ח"א, נט)
מי שמשתדל תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, צריך לשמור את עצמו, שלא יאחזו בו הקליפות והרע של אותם בני אדם. כי זה האיש, שמשתדל לקרב ולעשות נפשות, בונה בחינת היכל הקודש. וקודש זה בחינת (ישעיה ד): "והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", דהיינו, זה שבני אדם נשארים דבוקים ביראה שלימה על ידו. למרות שיש כמה וכמה שנפלו מקדושתם, אף על פי כן מאלו שנשארו ביראה שלימה, לכן: "קדוש יאמר לו". והיכל, זה בחינת הכבוד שנתכבד השם יתברך – שעל ידי שמקרבים את הרחוקים לעבודת הבורא, זהו כבודו יתברך. והכבוד הוא בחינת ההיכל, ככתוב (תהלים כט): "ובהיכלו כולו אומר כבוד" – והיכל קודש זה תמיד מושך את עצמו לשורשו, כלומר לליבו של עושהו, מכיון שהדברים יצאו מעומק ליבו של האדם שעשה אותו, לכן נכנסו בליבם של המתקרבים וחזרו להשם יתברך.
מכיון שההיכל הזה נעשה מהנפשות של המתקרבים שהיו רחוקים, לכן יש גם הרבה קליפות השוכנות סביבו, בחינת (יחזקאל ה): "זאת ירושלים שמתיה בתוך הגויים", ואפשר עכשיו שכשאשר מלביש את ההיכל בליבו, יכול להיות, חלילה, שיאחזו בו החיצונים ביצר מחשבות ליבו של עושה ההיכל. לכן העצה לכך היא: שיזמין מלאכי ליבו, שהם בחינת התלהבות הלב, ככתוב (שמות ג): "וירא אליו מלאך ה' בלבת אש" – והאש הזאת שורפת את החיצונים והקליפות, ואז גם היכל הקודש מקבל את כוח האש ושורף את הקליפות שלא יאחזו בו.
אש המלאך הזה נעשית על ידי בחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט – כלומר ששופט האדם את עצמו. והמשפט הוא בלב, כמו שכתוב (שמות כח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו תמיד". ואז יוצא לאור המשפט, כלומר שמתלהב הלב, ויושב על כסא, בחינת (תהלים ט): "כונן למשפט כסאו" – שהוא הכבוד של ההיכל הנ"ל. בחינת (תהלים יז): "תמוך אשורי במעגלותיך" – אשורי זה בחינת רגליים, ובמעגלותיך זה בחינת כסא הכבוד. (ככתוב במלכים א: וראש עגול לכיסא מאחריו).
עניין זה הוא בחינת שמירת שבת, כמובא בזוהר: את שבתותי תשמורו – שבתותי דא עיגולא וריבוע דילגו. עיגולא – בחינת כסא הכבוד הנ"ל, וכן: ראש עגול לכסא. וריבוע הוא משפט.
בימי החול השכינה מבררת בירורים, ובשבת היא שובתת, ולעתיד, כשיתבטל כל הרע ולא ילכו עוד בשרירות ליבם הרע, אזי יהיה יום שכולו שבת, וזה על ידי עיגולא וריבוע הנ"ל, שעל ידם נתבטל הרע.
דבר זה הוא בחינת ביטול האיסור בשישים. שישים זה בחינת עיגולא – שהיא האות ס' (סמך) בחינת כסא הכבוד. והשישים הם מלכות. האיסור הוא הקליפה, שתתבטל על ידי כסאות למשפט. ועיקר הכוח של הסמך שהוא כסא הכבוד, הוא מריבוע –המשפט, שהיא האות ם (מם), בחינת מה שנאמר בפרשתנו (דברים כה): "ארבעים יכנו לא יוסיף" – מכיון שהסמך מקבלת מהאות מם, שהיא כסאות למשפט.
כלומר, שעל ידי המשפט שאדם שופט את עצמו, על ידי זה הוא מזמין את מלאכי ליבו שישרפו את הקליפות, שהן בחינת ביטול האיסור בשישים, ועל ידי זה זוכה להלביש את ההיכל בליבו, שאף הוא מקבל את הכוח לשרוף את החיצונים שלא יאחזו בו, וגם זוכה שלא יאחזו בו, חלילה, הקליפות של אותם הרחוקים שהתקרבו.
"כי תצא למלחמה על אוייביך…ושבית שביו" (ליקו"מ ח"א, קז)
פירוש – כי תצא למלחמה על אוייביך – שהוא היצר הרע. ונתנו ה' אלוקיך בידך – כלומר היצר הרע יתן, כמו ימסור, את ה' אלוקיך בידיך, על דרך: צדיק מושל ביראת אלוקים (שמואל ב). התורה נותנת כאן עצה: ושבית שביו – כלומר, עם מה שהיצר רוצה להתגבר עליך, בגדלות ובגאווה, בזה תתגבר עליו, שתאמר לו: איך אני מושל כשיש לי גאווה, ואין הקב"ה שורה עימי?
"כי תצא למלחמה" (ליקו"מ ח"א, רפ)
צריך לעשות משא ומתן באמונה, כלומר שישא ויתן האדם באמונה, ויהיה הדיבור דיבור אמת, כמו שאמרו חז"ל (שבת לא): "נשאת ונתת באמונה" – כי משא ומתן הוא בחינת נשיאה והרמה של הדבר, ונותנים ומשיבים אותו למקומו. יש קדושות נפולות, דהיינו ניצוצות שנפלו, ועל ידי משא ומתן מנשאים ומרימים אותן, ומחזירים אותן למקומן. עיקר בירור הניצוצות מן הקליפה הוא על ידי אמונה, כי דרך האמונה לשכון תמיד אצל אלו הקדושות הנפולות, ולכן הניצוצות שנפלו, הם נדבקים ונאחזים סביב האמונה, והיא מעלה אותם משם.
עניין זה הוא בחינת חב"ד – חוכמה בינה דעת – שהעשייה עולה אל היצירה, ומלכות העשייה עולה מן הקליפות. ועל ידי שהאדם מקשר פנימיות מחשבתו בזמן עשיית המשא ומתן אל התורה, על ידי זה הוא מברר את הניצוצות, ועל ידי שעולה חב"ד של עשייה ליצירה, על ידי זה יש מקום למלכות לעלות לעשייה, וכן על ידי שעולה חב"ד ליצירה (בזמן שמקשר האדם מחשבתו אל התורה), על ידי זה מקבלת האמונה כוח לברר את הניצוצות מן הקליפות ולעלות מהם.
בלא כוח זה היה יכול להיות מצב שגם הקליפות יאחזו באמונה, חלילה, אך על ידי שמקשר פנימיות המחשבה אל התורה, יש לו הכוח להעלות, ואז נעשית מלחמה – כי צריך ללחום בהם ולהוציא את הניצוצות מהם, וזה פירוש (דברים כא): "כי תצא למלחמה" – כי תצא זה בחינת משא ומתן. "למלחמה על אוייביך" – זאת היא שעת מלחמה עם האוייבים, שהם הקליפות, ובמלחמה זו צריך לברר ולהעלות את הניצוצות מהם. "ונתנו ה' אלוקיך בידיך" – בחינת האמונה. "ושבית שביו" – זה בחינות התורה, ככתוב (תהלים סח): "עלית למרום שבית שבי".
"כי תבוא בכרם רעך" (ליקו"מ ח"א, רנז)
כשאדם אוכל יותר מצרכו, אזי המאכל מזיק לו, כי כל דבר יש לו שורש חיות ממנו. אולם כשאוכל יותר ממה שהוא צריך, אין לזה המאכל ממי לקבל חיות, מאחר שהאדם לא צריך אותו, והוא דומה כאילו הניח אותו בתוך כלי, וכמובן שאינו מקבל משם חיות, לכן המאכל מבקש לו חיות על מנת להחיות את עצמו, ואז הוא מוציא את החיות של האדם, ובפעולה זו הוא מזיק לו, וגם שאר המאכלים מצטרפים אליו ומזיקים לאדם. לכן נאמר: ואכלת כנפשך שבעך – ולא יותר! וכן: ואל כליך לא תתן – כלומר שלא תאכל יותר ממה שאתה צריך, שזה דומה כנותן לתוך הכלי, מכיון שאינו צריך לזה.
"וירא את הקיני – וירא את עמלק", וכן "את אשר קרך בדרך" (ליקו"מ ח"ב, ה)
דע, שעל ידי רבנים ודיינים שאינם כשרים, שעושים עיוות הדין, על ידי זה באה הטומאה הידועה, טומאת קרי, חלילה, כי על ידי עיוות המשפט, שהוא בחינת (תהלים קכב): "כסאות למשפט" – על ידי זה נופלים אהבות מן המרכבה, כי כסאות למשפט זה בחינת המרכבה, ששם נמצאת האהבה הקדושה, ככתוב (שיר השירים ג): "מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – וכשנפגמת המרכבה, שהם כסאות למשפט, על ידי עיוות הדין – אזי נופלות משם אהבות-נפולות, ועל ידי אהבות אלו בא החימום וטומאת הקרי הנ"ל, חלילה.
עיוות המשפט נעשה על ידי בחינת תפילין – בחינת מוחין, שיש בהם פסולת, כי התפילין שהם בחינת מוחין, נעשים על ידי שמעלים את הלחות ושמנונית הגוף, בחינת: החתים בשרו לבחינת חותם שבקדושה (בחינת תפילין, מוחין). ויש לחות שצריכות לצאת, שהם בחינת טיפת עשו וישמעאל, וכשמעלים את השמנונית הזאת, בחינת החתים בשרו אל המוח, אזי נתערב פסולת במוחין והתפילין, ועל ידי זה נעשה קלקול המשפט, הפסולת שמתערבבת ומסבבת את המוח מקלקלת את המשפט. לכן יוצא משפט מעֻקל, וכשנתקלקל המשפט באה הטומאה הנ"ל. ואותיות – מעֻקל הן אותיות עמלק שעל ידו באה הטומאה הנ"ל, בחינת (דברים כה): "את אשר קרך בדרך", וכן (דברים כד): "וירא את הקיני – וירא את עמלק" – שהם סמוכים זה לזה בתורה, כי הטומאה הנ"ל שהיא טומאת עמלק, באה על ידי גרים, ועל ידי זה נעשה עיוות וקילקול המשפט.
ט' אלול התשס"ט
8/29/2009
המאמרים של ‘מערכת ברסלב ישראל’ מידי שבוע אני משתדל לקרוא את המאמרים שלכם ורציתי להגיד שהם מפרים מאוד מבחינה רוחנית,משכילים,ושופכים נקודות אור וחוכמה על פרשת השבוע,אני מאוד נהנה לקרוא אותם,וניכר כי נעשת מצדכם מלאכת מחשבת לא פשוטה בכתיבת המאמר.
בתור אדם שהבורא פתח בפניו שערי-תשובה, אני מודה להשגחה האלוהית , שמכוונת אותי למאמרים שלכם בכלל,ולכם שליחי מצווה בפרט,על הזכות שניתנה לנו להעשיר את ידיעתנו בתורה,בזכותכם
חיזקו ואימצו,ישר כוח !!!
ט' אלול התשס"ט
8/29/2009
מידי שבוע אני משתדל לקרוא את המאמרים שלכם ורציתי להגיד שהם מפרים מאוד מבחינה רוחנית,משכילים,ושופכים נקודות אור וחוכמה על פרשת השבוע,אני מאוד נהנה לקרוא אותם,וניכר כי נעשת מצדכם מלאכת מחשבת לא פשוטה בכתיבת המאמר.
בתור אדם שהבורא פתח בפניו שערי-תשובה, אני מודה להשגחה האלוהית , שמכוונת אותי למאמרים שלכם בכלל,ולכם שליחי מצווה בפרט,על הזכות שניתנה לנו להעשיר את ידיעתנו בתורה,בזכותכם
חיזקו ואימצו,ישר כוח !!!