דעת

 

כל הצרות והיסורים הם רק מהעדר הדעת, מבחינת חוכמת הטבע, דהיינו שאין יודעים שהכל רק בהשגחתו יתברך לבד, וזה עיקר הטומאה. ועל כן הישועה מהצרה והטהרה מהטומאה הוא על ידי מקווה, שהיא בחינת עלמא דאתי כידוע, בחינת מימי הדעת שיתגלו לעתיד, כי תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים, שאז תתגלה השגחתו יתברך בעולם, ויתבטל הטבע לגמרי.

 

על כן, על ידי טבילת מקווה ממשיך השגחה מסוף העולם, מבחינת עלמא דאתי, ועל ידי זה באה לו ישועה לכל מה שצריך, בחינת: "מקווה ישראל מושיעו".

 

עיקר העניות והצרות שיש לאדם באים לו על ידי חיסרון הדעת של ההשגחה, ותולה הכל בדרך הטבע, כי הטבע הוא בחינת לילה וחושך, בחינת פגם מיעוט הלבנה, שמשם בא עיקר העניות והדחקות, לא עלינו.

 

 

 

בתחילת התקרבותו של רבי נתן, הוא נהג להרבות בדיבורים עם חברי אנשי שלומנו שבברסלב והיה מעורר ומלהיב אותם מאוד, ורבנו היה תדיר שואל אותו בשלום החבורה שבברסלב. אולם לאחר זמן כשראה רבי נתן שאין ליבם בוער כמותו, כי היו אנשים סוחרים ומוכרי כלים וכדומה, חדל מעט מלדבר ולהתעסק עמהם.

 

כשבא אחר כך לרבנו לא סיפר כלום לרבנו מעניין זה, אולם רבנו כבר ראה ברוח קודשו והבין הנהגתו. כשנכנס לבית רבנו ראה פתקה שהיתה רשומה בכתב ידו של רבנו, ובה נכתב: "מה אומר לכם, המניין שלכם היה בוקע רקיעים".

 

והיתה זו תשובה לרבי נתן על הנהגתו, וחזר למנהגו הראשן לדבר עמהם בעבודת השם יתברך כבתחילה וביתר שאת, כי הבין לנכון שרצון רבנו הוא,  לעודד ולחזק ולהתחבר עימהם, ואף שנראה לכאורה שיש לו הפסד, הרי שבחשבון הכללי תועלתו רבה יותר.