שמחה

 

עיקר השלמות הוא בחינת שמחה. והשמחה היא בחינת קולות שבקדושה, בחינת ה’ (5) קולות – קול ששון וקול שמחה, קול אומרים הודו וכו’. אבל מחמת התגברות הגלות שעיקרה הוא על ידי התגברות העצבות שמשם כל הצרות, לא עלינו, על כן צריכים לצעוק בכל יום הרבה. ועיקר קול הצעקה הוא לזכות לצאת בשלימות מעצבות ויגון ואנחה לשמחה. כי צריכים לצעוק הרבה מאוד לבורא-עולם כדי לזכות לשמחה שהיא העיקר.

 

עיקר העליות והירידות שיש לאדם הן כפי השמחה בהשם יתברך, שעל ידי זה עיקר כל התיקונים הקדושים. וזה נרמז במדרש הנעלם: והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו – כמו שנאמר: נגילה ונשמחה בו, כי הסולם שראה יעקב אבינו ע"ה מרמז על הקולות של השמחה, שעל ידי זה עיקר העליה מהארץ לשמים.

 

 

רבי סנדר מטירהויצע היה סוחר בדים, והיה רגיל לומר בכל נסיעותיו שנוסע, לברדיטושב או לשאר מקומות, לקנות סחורה: "בכל נסיעותי אני נוסע לאומן, רק כבדרך אגב עובר אני במקומות ועיירות אלו ואלו".

 

קרה פעם שסיבב את דרכו לאומן קודם שנסע עבור מסחרו, ובאותו הזמן הגיע לאומן גם אחד מאנשי שלומנו שהשתוקק להתאבק בעפר הציון הקדוש של רבנו. כשהאיש הזה בא לבית ציונו הקדוש, מצא את רבי סנדר בהתחלת אמירת ‘יהי רצון’ שקודם התיקון-הכללי, וחזר והדגיש את המילים "ומאוצר מתנת חינם חננו", ואמרם בשיברון לב ובפשיטות ובתמימות, כאילו אין לו שום קיום, אלא רק מאוצר מתנת חינם.

 

והאיש הנ"ל התחיל לסדר את תפילותיו באמירת העשרה מזמורים, התבודדות וההשתטחות כדרך אנשי שלומנו, וכשגמר תפילותיו שמע כי רבי סנדר עדיין אומר "ומאוצר מתנת חינם חננו". האיש יצא והלך לבית המדרש להתראות עם אנשי שלומנו, ואחרי כמה שעות השתוקק שוב פעם לעלות על ציונו של רבנו, ומה נשתומם ונבהל כשעלה בפעם השניה ושמע את רבי סנדר עדיין אומר "ומאוצר מתנת חינם חננו".

 

כזה היה קלסתר פניהם של גדולי אנשי שלומנו, ושיברון ליבם היה בפשיטות ובתמימות.