תודה והודאה

 

צריך אדם להודות להשם יתברך בכל יום על הנסים ועל הנפלאות שעושה עימו בכל יום הרבה מה שיכולים לראות ולהבין, והרבה מה שאינו יודע כלל, כמאמר רבותינו ז"ל: "אי בעל הנס מכיר בנסו" – ועל כן באמת אומרים בכל יום שלוש פעמים: "נודה לך ונספר תהילתך…ועל נסיך שבכל יום עימנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת", כי העיקר הוא להתגבר בשמחה ולהסתכל על חסדי השם ונפלאותיו שעושה עמנו בכל יום, אפילו בתוך הצרה עצמה, חלילה, ולשמוח בחסדו ולבטוח בישועתו, ועל ידי זה בעצמו זוכה להינצל מכל הצרות.

 

 

 

פעם בחג השבועות הזמין רבי אבא’לה העשיר את כלל אנשי שלומנו שבעיר טשערין שיבואו אחר תפילת שחרית לסעוד בביתו המהודר סעודה חלבית, כנהוג.

 

והנה ביתו היה גדול ומרווח מאוד מלא חדרים גדולים וארוכים כארמון ממש. בין אולמות האורחים שהיו לו היה לו אולם אחד גדול ואחד קטן יותר ממנו. כשבא רבי אבא’לה עם אנשי שלומנו לביתו, ראה איך שהכינה אשתו לאורחים את האולם הקטן, בעוד שאת האולם הגדול נעלה.

 

הרים רבי אבא’לה את קולו מעט בקפידה, ואמר לה: "לא טוב הדבר, וכי בשביל מי יש לי את כל מה שיש לי, וכי לא בשביל אנשי שלומנו?" – ותיכף פתחה כרצונו את האולם הגדול וסעדו בו ברווחה ובשמחה.

 

 

פעם אמר רבי אבא’לה העשיר לחבריו שמאנשי שלומנו: "בודאי חושבים אתם שטוב לי מאוד מחמת עשירותי". והרים את שתי ידיו וגנח אנחה כבדה לרוב מרירותו ואמר בכאב: "צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הושיעני" – בהתכוונו על צרות הנפש והנסיונות הקשים העוברים עליו.

 

        

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.