תיקון חצות (המשך) , דין לבישת בגדים

א. טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה. ומנהג האר"י ז"ל היה שלא להתפלל בקול רם, אפי’ הזמירות,  להורות על הכנעה ואימה ויראה לפני ה’. אך בשבת היה מרים מעט את קולו בנעימה. ויש שנהגו לומר הזמירות וק"ש בקול רם ובהתלהבות כדי לעורר הכוונה.

ב. יש הנוהגים להתנועע בתפלתם, כדרך שנאמר בכתוב: כל עצמותי תאמרנה ה’. ויש אומרים שבתפילת שמונה עשרה אין נכון להתנועע. ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ואם הדבר מונע ממנו לכוין אין צורך להתנועע. וכן אם הדבר מסייע לו בכוונה, יכול להתנועע.

ג. טוב לומר פרשת העקדה ופרשת התמיד, ופרק איזהו מקומן. ומנהגינו לומר פרשת העקדה גם בשבת, ואין לשנות (שאר"י ח"א עמ’ ט).

ד. לכתחילה יש לומר את פרשת העקדה והתמיד וכו’ קודם ברוך שאמר, שלא להפך סדר העולמות. ולכן כשהצבור ממהרים בתפילתם, נכון שיקדים ויתפלל במיתון על הסדר, כדי שלא לבלוע תיבות ואותיות, וכן אמרו דרך רמז, צוהר תעשה לתיבה, שכל תיבה שבתפלה תהיה מאירה כצהריים, וכאילו מונה מרגליות. ואם איחר לבוא לבית הכנסת, בדלית ברירה ידלג על הקורבנות, ויאמרם אחר התפילה, [ויש להעדיף לדלגם לצורך תפלה בצבור]. אך לא יאמרם באמצע החזרה, כי צריך להקשיב לחזרת הש"צ ולענות אמן אחריו.(שאר"י א/יב).

ה. אחר אמירת פרשת העקדה אומרים פסוק ושחט אותו על ירך המזבח וגו’, וכן מנהג הספרדים, והוא על פי המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא מעיד אני עלי שמים וארץ בין עכו"ם בין ישראל בשעה שהן קוראין מקרא זה צפונה לפני ה’, אני זוכר עקידת יצחק. ומנהגינו לומר פסוק זה אחר פרשת העקדה. (שאר"י ח"א עמוד יג הערה כא).

ו. יש נוהגים לומר בכל יום [ביחיד] פרשת י’ הדברות ופרשת המן, ואין מנהגינו לאומרם.

ז. פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום, והיינו משהגיע עמוד השחר שהוא שבעים ושתים דקות זמניות קודם הנץ. ופועלים משכימי קום יכולים לסמוך על סברת האומרים שזמן עמוד השחר הוא כ – 90 קודם הנץ, כדי להתחיל לומר אז פרשת הקרבנות. (שם עמ’ יד).

ח. אם התחיל לקרות פרשת הקרבנות סמוך לשקיעה, אף שמצד זמן ההקרבה היה יכול להמשיך ולקרוא פרשת הנסכים בלילה, מ"מ הנכון הוא להמנע מלאומרו בלילה, ויקרא למחר.

ט. יש אומרים שצריך לומר פרשיות הקרבנות דוקא מעומד, אך אין זו אלא חומרא בעלמא, כי לא הקפידו הפוסקים אלא על אמירתם ביום. אך המחמיר לאומרם מעומד תבא עליו ברכה. וכשהוא בצבור י"א שאם יאמרם מעומד יש לחוש ליוהרא. (שאר"י א/יא).

י. יש נוהגים לומר פרשת עולה ופרשת חטאת. ואין מנהגינו לאומרם, דסמכו על אמירת פרק איזהו מקומן שיש בו סוד כל הקרבנות. (שאר"י ח"א עמ’ יז).

יא.   יש אומרים שגם הנשים צריכות לקרוא פרשיות הקרבנות, ויש שמחלקים בזה בין פרשיות של קרבנות צבור לקרבנות יחיד. (שאר"י ח"א עמ’ יא).

יב. לכתחילה טוב לומר את אחד-עשר הסממנים מתוך ספר, שמא ידלג תיבות. ויש שנוהגים לאומרו מתוך הקלף. (שאר"י ח"א עמ’ יב בהערה).

יג. מנהגינו לומר קודם איזהו מקומן, לכן יהיה רצון וכו’ כאילו הקרבנו קרבן התמיד וכו’, כמו שנאמר ונשלמה פרים שפתינו. ופסוק זה קאי על קרבן תמיד, ולא על קרבן חטאת, ולכן אין בזה כל חשש. (שאר"י ח"א עמ’ יז ד"ה ואמנם).

 

 

 

יד. כשנועל את מנעליו ינעל תחילה מנעל ימין, ולא יקשרנו, ואח"כ ינעל מנעל של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין. ובמנעלים שאין בהם קשירה, ינעל תחילה מנעל ימין ואח"כ של שמאל. וכשחולץ יחלוץ תחילה מנעל של שמאל ואח"כ של ימין.

טו. איטר יד שמניח תפילין בימין של כל אדם, יקשור של רגל שמאל תחלה. אבל איטר רגל, יקדים ימין לקשירה. (שאר"י ח"א עמ’ יט בהערה ד"ה ואיטר).

טז. יש אומרים שכל הקפידא לנעול מנעל ימין תחלה, הוא דוקא בלבישה, אבל אין צריך להקפיד לרחוץ יד ימין תחלה. ולדעת האר"י ז"ל יש להקפיד בזה גם ברחיצה, לרחוץ פניו תחלה, ואח"כ יד ימין תחלה, ואח"כ יד שמאל, ואח"כ רגל ימין וכו’.

יז. יש להזהר שלא ילבש ב’ מלבושים ביחד בפעם אחת, כי הדבר קשה לשכחה. ויש אומרים שלכן גם אין ללבוש מנעלים הנמצאים בתוך ערדליים, ויש שמקילים במנעלים.

יח. דעת מרן השו"ע שאסור לישון בין מזרח למערב אם אשתו עמו, ונכון להזהר אפילו כשאין אשתו עמו. ולדעת האר"י ז"ל נכון להזהר שראש המטה יהיה למזרח, ומרגלותיה למערב. ויש אומרים שיכול לסדר מטתו כפי שירצה. (שאר"י ח"א עמ’ כ בהערה).

יט. אין ללכת בקומה זקופה, ודין זה נאמר לכל אדם, ולא רק לתלמיד חכם. וכן דין זה נאמר לא רק בבית המדרש, אלא בכל מקום, דהא מלא כל הארץ כבודו. ומ"מ לא יכוף ראש יותר מדאי, אלא במדה בינונית בכדי שיראה את הבא כנגד פניו בלי שיזקוף עיניו למעל יותר מדאי. ויש אומרים שאף בפחות מד’ אמות אין לילך בקומה זקופה. ויש אומרים שכן הקפידא דוקא במהלך ד’ אמות. (שאר"י ח"א עמ’ כ).

כ. אסור ללכת ד’ אמות בגילוי ראש, ואף אם אינו הולך אסור לשהות שיעור מהלך ד’ אמות בגילוי ראש. ויש אומרים שהוא איסור מעיקר הדין, ויש אומרים שאינו אלא ממדת חסידות ויש שמחלקים בזה בין תלמיד חכם שהוא איסור מעיקר הדין, לבין שאר כל אדם שהוא ממדת חסידות. ובזמן הזה יש להחמיר בזה יותר, כי כיסוי הראש מעיד על שייכותו למחנה שומרי תורה ומצוות, ולא להיפך ח"ו (שאר"י ח"א עמ’ כא).