ההבדל שבין תשעה באב ליתר הצומות

 

 

א. קטן שלא מלאו לו שלש עשרה שנה, וקטנה שלא מלאו לה י"ב שנה, פטורים מתעניות אלו, ואפילו תענית שעות אין להם להתענות, אף שיש להם דעת להתאבל על החורבן. ויש מחמירים לומר שאין להאכילם אלא לחם ומים, אך המנהג להקל לתת להם כל צרכם, וכן ראוי להורות בזמן הזה שירדה חולשה לעולם. (ילקו"י ה/תקל)

ב. חתן תוך שבעת ימי המשתה שלו, וכן אבי הבן, הסנדק, והמוהל, חייבים להתענות בכל הארבעה צומות, ולא יפרשו מן הציבור, ורק אם חלו ארבעה צומות הנזכרים לעיל בשבת, ונדחו ליום ראשון, בין החתן בין בעלי ברית לא ישלימו תעניתם, לרבות בתשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא. ואם ירצה החתן להחמיר לל עצמו להתענות אינו רשאי, הואיל ויום טוב שלו הוא. ועל כל פנים אין לחתן בתוך שבעת ימי המשתה להתענות שום תענית יחיד, ואפילו היה נוהג בו שנים רבות, כגון יום פקודת השנה (יאר-צייט) של אביו או אמו. ואפילו התרה אינו צריך, וכן לבעלי ברית. (יבי"א ה/מ. א/לד סקי"א)

ג. אף בצום גדליה אין להתיר לבעלי ברית וחתן לאכול ביום התענית שאינו דחוי, הלא הוי כתענית דחוי. (יבי"א א/כז סק"י)

ד. הנוהגים להתענות ביום חופתם, וחל יום חופתם בט"ו בשבט, או בט"ו באב, ובאסרו חג, אין לחתן להתענות. ובלאו הכי מנהגינו שאין החתן מתענה ביום חתונתו. (שו"ת יחוה דעת חלק א’ סימן פא, וחלק די סימן סא)

ה. חולה וזקן שפטורים מלהתענות בימי הצומות הללו, אינם צריכים התרה לפני שיאכלו. וכן חתן ובעלי ברית שאינם משלימים התענית כשהצום דחוי, רשאים לאכול בלי התרה, והמחמיר לעשות התרה כשהדבר אפשרי בנקל, תבוא עליו ברכה. (יבי"א ח"ב סי’ ל’ אות ה-ח)

ו. אין לשטוף את הפה בבוקר בהתעוררו משינתו בימי תעניות ציבור. ומכל מקום במקום צורך יש להתיר כשאינו שם בפיו יותר משיעור רביעית בבת אחת, דהיינו שמונים וששה גרם, ובאופן שיודע בעצמו שיוכל להזהר שלא יבלע מן המים. וכן מותר להשתמש במשחת שינים בתעניות ציבור על הדרך הנ"ל למי שקשה לו בלי לצחצח את שיניו. אך בתשעה באב אין להקל בכל זה, אלא במקום צער גדול ובתנאי שיזהר להוריד פיו למטה שלא יבואו מים לגרונו. (ילקו"י ה/תקלד)

ז. השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיזהר לא לבלוע אלא יפלוט כל מה שהכניס לפיו. (ש"ע סי’ תקס"ז ס"א)

ח. אדם בריא שמתענה, אך עליו לבלוע גלולות וכדורים נגד מיחושי ראש וכדומה, מותר לו לבלוע התרופה בלי מים, כל שאין בה טעם ערב לחיך. וכן מותר לשתות תרופות שאין החיך נהנה מהם. אבל אם החיך נהנה מהם אין להתיר. אולם במקום חולי פנימי אין להחמיר. ויש אומרים שכל זה בשאר תעניות, אבל ביום הכפורים ובתשעה באב אין להקל בזה אלא למי שבלאו הכי אוכל לפי היתר. (ילקו"י ה/תקלה)

ט. מותר לעשן בימי תעניות ציבור, זולת בתשעה באב שראוי להמנע מעישון סיגריות, ובפרט בפרהסיא, כדי שלא יסיח דעתו מאבילות היום. ובעת הצורך מותר לעשן גם בתשעה באב כשעושה כן בצינעא, ובפרט לאחר חצות היום. ובשאר צומות, אף הנוהגים לעשן ביום טוב על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש, אפילו הכי מותר להם לעשן בתענית ציבור. (יבי"א א/לג. יחו"ד ה/לט)

י. אסור ללעוס גומי לעיסה, (מסטיק) ביום תענית, אך מסטיק שאין בו שום מתיקות כלל מותר ללועסו בתעניות. (ילקו"י ה/תקלה)

יא. מי ששכח ואכל בתענית ציבור, ונזכר לאחר מכן, צריך להשלים תעניתו. ומן הדין אינו צריך להתענות ביום אחר, אלא אם כן עושה כן לכפר על שגגתו, וכגון שהוא בריא ויכול לצער עצמו בתענית שאינו חובה. [באופן שהדבר לא יגרום לו לביטול תורה]. ואם נזכר לפני שאכל כזית והפסיק מיד, יכול לומר עננו בתפילת המנחה, אבל אם אכל כזית אף על פי שהשלים תעניתו אינו אומר עננו בתפילת מנחה. (יבי"א א/יד סק"ח חיו"ד)

יב. מי ששכח ובירך ביום התענית על דבר מאכל, או משקה, יטעם ממנו משהו כדי שגרונו יהנה. (יבי"א ח"ב חיו"ד סימן ה’ סק"ו. חיו"ד. יחו"ד ד/מא)

יג. המתענה תענית ציבור צריך לומר עננו, בין בשחרית בין במנחה, באמצע שומע תפילה. ובמקומות שנוהגים לומר "עננו" בשומע תפילה בכל התפילות, גם בערבית של ערב התענית, אף על פי שאין מתענים מהערב, מנהגם נכון על פי ההלכה. (יבי"א א/כא חיו"ד. יחו"ד ג/מא)

יד. בתשעה באב היחיד אומר עננו גם בערבית של ליל תשעה באב. (ילקו"י ה/תקל"ו)

טו. אחר אמירת עננו חותם "שומע תפילה". ואינו חותם העונה לעמו ישראל בעת צרה, שלא נתקנה חתימה זו אלא לשליח ציבור כשאומר עננו בחזרה בין גואל לרופא. (ילקו"י ה/תקל"ו) ואם טעה וחתם העונה לעמו וכו’, ונזכר אחר שהתחיל רצה או מודים, יצא ידי חובה בדיעבד, ויסיים תפילתו, ואין צריך לחזור לשמע קולנו. ומכל מקום טוב הדבר שאחר שסיים תפילתו יחזור להתפלל בתנאי של נדבה, ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל לשם חובה. ואם לאו תהיה תפילתי זו תפילת נדבה. ואם אפשר טוב לחדש בה דבר. (יבי"א ז/יג)

טז. אם שכח ולא אמר "עננו" עד שאמר "ברוך אתה ה"’ כדי לחתום "שומע תפילה", אינו רשאי לסיים "למדני חקיך" כדי שיוכל לחזור ולומר "עננו", אלא יסיים תפילתו ויאמר "עננו" בלי חתימה בסוף "אלהי נצור". אבל בין ברכת שומע תפילה לרצה, אין לומר "עננו", דהוי הפסק. (יבי"א א/כב)

יז. יחיד שמתפלל תפילת שמונה עשרה עם חזרת השליח ציבור, אף על פי שאומר עמו כל סדר הקדושה, אינו אומר עמו "עננו" בין גואל לרופא, אלא ב"שומע תפילה". (ילקו"י ה/תקלז)

יח. הנמצא בתענית יחיד, ובמנחה נתאחר לבוא לבית הכנסת, והתפלל שמונה עשרה יחד עם החזרה של השליח ציבור, כשיגיע ל"שומע תפילה", יאמר שם עננו, אף על פי שעל ידי כך יפסיד אמירת מודים עם הציבור. וישתחווה באמצע הברכה באמירת "מודים" של השליח ציבור. (יבי"א ב/לד סק"ו)

יט. בארבע תעניות ציבור, המוזכרות בפסוק, שהם י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, ועשרה בטבת, אומר השליח ציבור "עננו" בתפילת החזרה, בשחרית ובמנחה, בין ברכת גואל ישראל לברכת רפאנו. וחותם: "העונה לעמו ישראל בעת צרה". (ילקו"י ה/תקלז)

כ. אם טעה השליח ציבור ושכח לומר "עננו" לפני ברכת רפאנו, אם נזכר באמצע ברכת רפאנו, חוזר ואומר השליח ציבור "עננו" ברכה בפני עצמה, וממשיך ברכת רפאנו וכו’. אבל אם לא נזכר עד שחתם "ברוך אתה ה"’ של ברכת רפאנו, אינו חוזר לומר "עננו" ברכה בפני עצמה, אלא כוללה באמצע ברכת שומע תפילה כיחיד. ואינו רשאי לסיים למדני חוקיך, וחותם "ברוך אתה ה’ שומע תפילה". ואם לא אמר "עננו" אף בשומע תפילה אינו חוזר. וטוב שיאמרנה בסיום תפילת שמונה עשרה, ויחתום בלי הזכרת ה’, "ברוך שומע תפילה". (יבי"א א/כב)