תורה יט-המשך

ה – (המשך)

 

וזה בחינת מקרה לילה, שהרוח סערה, היינו הרוח שטות, היינו השבעין לשון. עולה ע"י תרגום, ע"י תרדמה, ע"י שינה, ויונק מלשון הקודש, מרוח הקודש, מברית קודש. כי מי שיש לו שלימות לשון הקודש, מקרר את חמימותו בלשון הקודש, בבחינת (תהלים ל"ט): חם לבי בקרבי וכו’ דברתי בלשוני, שמקרר חמימותו בדיבור של לשון הקודש. בבחינת: זאת הפעם עצם מעצמי, מכאן שנתקררה דעתו בחוה (יבמות מ"ג). אבל מי שאין לו שלימות לשון הקודש, אזי הרוח סערה מקרר אותו במקרה לילה בשינה, בבחינת (דברים כ"ח): אשר קרך בדרך – לשון קרירות, הוא בחינת (משלי ל’): כן דרך אשה מנאפת – שהרוח סערה הולך דרך התרגום שהוא בחינת נוגה, ויונק מן החשמל הנ"ל: ואלישע היה יורש מאליהו רוח הקודש, ועל ידי זה היה מקבל ממנו שלימות לשון הקודש, בבחינת (מלכים ב’ ב’): ויהי נא פי שניים ברוחך אלי. פי שנים, היינו לשון הקודש, כי שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח’), על ידי זה כתיב ביה (שם ד’): איש קדוש עובר עלינו תמיד – שלא ראתה קרי על סדינו (ברכות י, ע"ב). כי ע"י שלימות לשון הקודש, ניצולים ממקרה לילה כנ"ל. כי ע"י שלימות לשון הקודש, זוכין לתיקון הברית כנ"ל. כי עיקר שלימות לשון הקודש הוא ע"י תרגום, שהוא בחינת תרדמה ושינה, דהיינו ע"י שמבררין את בחינת התרגום, בחינת התרדמה כנ"ל, ועל כן אז ניצולין ממקרה לילה שבתרדמה כנ"ל:

 

וזה שביקש דוד, (תהלים ק"מ): ראש מסיבי עמל שפתימו יכסמו. ראש מסיבי, הוא בחינת (יחזקאל א’): נוגה לו סביב, שהוא ראש המסבבין את הקדושה. עמל שפתימו יכסמו – העמל והרע שבו יתבטל. ועל שאר לשונות העמים, שהם בחינת מדורה של שבעין כוכבין הנ"ל: ימוטו עליהם גחלים, כי מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל ט"ו). היינו, כי בחינת נוגה שהוא בחינת תרגום, צריכין שיתברר, שיפול הרע שבו, והטוב שבו יתברר ויעלה, ויהיה נכלל בתוך הקדושה, היינו בלשון הקודש, שזהו בחינת שלימות לשון הקודש ע"י לשון תרגום כנ"ל. ושאר לשונות העמים שהם בחינת רע גמור, צריכין לכלותם לגמרי, בבחינת: ימוטו עליהם גחלים וכו’ כנ"ל:

 

וזה בחינת שלהובא דאשא היורדת בערב שבת על ראש הקליפות, שלא יוכללו בנוגה לינוק מהקדושה. פירוש – כי בערב שבת, בכניסת שבת, נכלל נוגה בקדושה, ואז רוצין גם שאר הקליפות הטמאות לגמרי לעלות אל הקדושה, ואז יורד שלהובא דאשא על ראשם, ונופלים למטה. שזהו סוד כוונת רחיצת מים חמין בערב שבת, כמבואר בכוונות. וזהו בחינה הנ"ל, שצריכין לברר הטוב שבתרגום, שהוא בחינת נוגה, שיהיה נכלל בלשון הקודש, ושאר לשונות העכו"ם שהם בחינת רע גמור, צריכין להפילם ולבטלם לגמרי, היינו כנ"ל:

 

ו

 

וכשמעלה הטוב שבתרגום ומשלים את לשון הקודש, שבו נברא העולם, על ידי זה נתעוררין ונתגדלין הכח של האותיות של לשון הקודש, שיש בכל דבר שבעולם. כי כל דבר, יש בו כמה צירופי אותיות שבו נברא זה הדבר, וע"י שלימות לשון הקודש ע"י לשון תרגום, על ידי זה נתעוררין ונתגדלין הכח של אלו האותיות שיש בכל דבר ודבר. וזה (במדבר י"ד): ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר. לאמר – דא גילוי עריות (כשארז"ל סנהדרין נ"ו ע"ב). היינו בחינת המדורה של שבעין כוכבין הנ"ל, שהוא בחינת תאוות ניאוף, שנתבטל על ידי הדיבור של לשון הקודש כנ"ל. וזהו: כאשר דברת לאמר – היינו כפי הדיבור של לשון הקודש, שעל ידו נאסר עריות, ונתבטל תאוות ניאוף כנ"ל, כמו כן יגדל כח ה’. כי כפי השלימות שמשלים את הדיבור של לשון הקודש, שהוא בחינת שבירת וביטול תאוות ניאוף, כן נתגדל ונתעורר כח ה’ שבמעשה בראשית, שהם האותיות שיש בכל דבר ודבר שבעולם כנ"ל:

 

 

ומי שיכול להתעורר התנוצצות האותיות שבכל מעשה בראשית שיש בכל דבר, אזי אכילתו ושתייתו וכל תענוגיו, אינו אלא מהתנוצצות האותיות שבאכילה ושתייה, בבחינת (רות ג’): ויאכל וישת ויטב ליבו. ויטב ליבו, היינו בחינת התנוצצות האותיוה של ל"ב (שלושים ושניים) אלקים שבמעשה בראשית, שיש בכל דבר. וזהו: ויטב לבו, אין טוב אלא אור, כמו שכתוב (בראשית א’): וירא אלקים את האור כי טוב. וזהו: ויאכל וישת ויטב ליבו – שהיתה אכילתו ושתייתו מהארת והתנוצצות האותיות של ל"ב אלקים שבסעודתו שאוכל. וזה: ויטב ליבו – זה ברכת המזון (זוהר ויקהל רי"ח ע"א, ומ"ר רות פ’ הא), שהיתה אכילתו ושתייתו, מהתנוצצות האותיות שיש בהאכילה ושתיה. שזהו בחינת ברכות המזון, כי המזון נתברך על ידי שלימות לשון הקודש, ע"י שמעוררין ומאירין את האותיות שיש בכל דבר, ומשם צריכין שתהיה עיקר האכילה ושתיה ושאר התענוגים כנ"ל:

 

ח

 

וכל חכם פשוט [פירוש, שהוא חכם לבד, אע"פ שאינו צדיק], יכול לידע האותיות שבו נברא הדבר הזה שאוכל, כי מי שיודע הכח של מתיקות ומרירות, חריפות ומליחות, שזה מרכך וזה מקשה, זה מגדיל וזה מקטין, זה מכווץ וזה מרחיב, ויודע התחלקות האותיות, שנחלקין לשלוש אִמות אמ"ש, ושבע כפולות, ושנים עשר פשוטות. ויודע האותיות השייכים לכל ספירה וספירה, ויודע כח של כל ספירה, שזה רך וזה קשה וכו’. אזי ע"י שטועם איזה דבר, או רואה איזה דבר, הוא יודע ומבין הצרופי אותיות שבו נברא זה הדבר. כי כל דבר נשתנה בטעמו וריחו ותמונתו – הכל לפי צירופי אותיות של לשון הקודש, ששקל הקב"ה בחכמתו וברצונו הפשוט, כך וכך אותיות שיברא בהם דבר זה, וכך וכך אותיות שיברא בהם דבר זה.

 

וזה בחינת חסירות ויתירות ונקודות שיש בהתורה, שהכל לפי המשקל, שגורעין ומוסיפין לפי המשקל, שצריך לגרוע לפעמים, או להוסיף לפעמים איזה אות או נקודה, כדי לכוון המשקל של כח ה’ – הכל לפי חכמתו ורצונו, כי כן חייבה חכמתו ורצונו יתברך, שישקול כך וכך אותיות ונקודות, ויברא בכח הזה ואותיות ונקודות אלו, הדבר הזה, כדי שיהיה לו טעם הזה וריח הזה ותמונה הזאת. וכן שקל כך וכך אותיות ונקודות אחרות, וברא בהם דבר אחר, כדי שיהיה לו כח וריח וטעם ותמונה אחרת, כפי אותן האותיות, וכן בכל דבר שבעולם. ומי שהוא חכם לבד, יכול להבין כל זאת בחכמתו, שידע האותיות שיש בכל דבר כנ"ל. אבל שירגיש ויתענג רק מהצרופי אותיות, בבחינת: ויאכל וישת כנ"ל, זה אי אפשר כי-אם למי שהביא שלימות בלשון הקודש, והביא ההנוצצות חדש בלשון הקודש של כל דבר, היינו בהאותיות שיש בכל דבר. זה יכול לקיים: ויאכל וישת כנ"ל.