תורה כ-תשעה תקונין

ה – (המשך)

 

וכשמתפלל קודם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקב"ה מתנת חינם, ולא יתלה בזכות עצמו, אע"פ שעכשיו נתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה. כי ברבים יש בהם טובים ורעים, וצריך להכניע הרע ברעים כנ"ל. אבל לפני השם יתברך יעמוד כדל וכרש, וידבר תחנונים, ולא יתלה בשום זכות. וזהו (דברים ג): ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמור – שצריך לדבר תחנונים בשעה שרוצה לומר, היינו קודם הדרוש.

 

וזהו טעות שטעה משה, שהקב"ה אמר למשה: קח את המטה והקהל את העדה, ודברת אל הסלע לעיניהם – שיקח ממשלת עוזו, שיש לו ממצוות וממעשים טובים שלו, והקהל את העדה – כי בשעת הקהל, שיש בהם גם רעים, צריך מטה עוז כדי להכניע רשעתם כנ"ל, ואח"כ: ודברת אל הסלע לעיניהם – אין דיבור אלא נחת (שבת ס"ג ע"א, ומ"ר שה"ש סמוך לסופו. וע’ זוהר תצא רע"ט ע"ב, ודברתם אל הסלע וכו’ בדיבור ופיוס וכו’). שישפוך שיחו ותפילתו בתחנונים כדל וכרש, אל הסלע, היינו לב העליון כנ"ל. לעיניהם – דייקא, שיהיה הקהל בשעת מעשה, כדי שיקשר את עצמו עם נשמתם כנ"ל. והוא לא כן עשה, שזכר טובו וצדקתו בשעת תפילתו, שלא השתמש עם המטה בשביל הקהל, אלא השתמש עם המטה, בשעת תפילתו.

 

וזה בחינת: וירם משה את ידו. ידו זה תפילתו, כמו שכתוב (שמות י"ז): ויהי ידיו אמונה, תרגומו: פרישן בצילו – שהרים את תפילתו, ולא קשר את עצמו עם הקהל. ויך את הסלע במטהו פעמיים – כביכול, הכה צור ויזוכו מים (תהלים ע"ח) – שהכה לב העליון, כמו שלוקחין איזה דבר בכח ובאונס, כי בא בכח מעשיו הטובים. וזהו הכאת הסלע פעמים: הכאה אחת – שלקח ביאורי התורה בכח ובאונס, ולא ביקש מתנת חינם כנ"ל. והכאה שניה – כי מי שדוחק את השעה, שעה דוחקתו (ברכות ס"ד. ועירובין י"ג :). ונסתלק קודם זמנו. ועל הסתלקותו – השכינה שהיא הלב הנ"ל, היא מיללת ובוכה עליו. וזה: פעמים – כי מתו משה ואהרן ע"י הכאה, כמו שכתוב: המה מי מריבה וכו’. ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו השם יתברך – יתן, ואם לאו – לאו.

 

וזהו: יען לא האמנתם בי, היינו התפילה כנ"ל, שהרים תפילתו מתפילת הקהל, שלא קשר את עצמו עם הקהל, והתפילה היא אמונה, כמו: ויהי ידיו אמונה. להקדישני לעיני בני ישראל – להקדישני דייקא, כי ע"י התפילה של רבים נתקדש השם יתברך כנ"ל. לכן לא ויביאו וכו’ אל הארץ – רמז על הסתלקותו, כי הקדושה גם כן נתוסף למעלה בשעת פטירת הצדיק כידוע. נמצא, מה שנחסר על ידם נשלם על ידם:

 

ו

 

ובזכות התורה שממשיכין, זוכין לא"י, כמו שכתוב (תהלים ק"ה): ויתן להם ארצות גוים וכו’. אבל א"י היא אחת משלשה דברים שבאים על ידי יסורין (ברכות ה’), ועיקר היסורין הם המונעים הרשעים, מוציאי דבת הארץ. וצריך להכניע מתחילה אלו הרשעים, ולענוש אותם בחרבא וקטלא, וע"י זה יכולין אח"כ לילך לא"י. וכח הזה לענוש את הרשעים אי אפשר, אלא כשמקבלין את הכח הזה מאדום, כי זה הכח שלו, בבחינת: ועל חרבך תחיה (בראשית כ"ז), והוא יונק ממזל מאדים:

 

 

ודע, שע"י כוחות הרוחניות, הנבראים מאותיות התורה שחידש, הכוחות האלו הן הן מלאכים ממש, והן מקבלין הכח מאדום, כדי לענוש הרשעים בחרבא וקטלא. והן נבראים בבחינת (תהלים ס"ח): אדני יתן אומר המבשרות צבא רב, והן מענישין את הרשעים, בבחינת (שם צ"א): כי מלאכיו יצוה לך וכו’ על שחל ופתן תדרוך וכו’:

 

ח

 

ואלו הכוחות הרוחניות, היינו המלאכים, הן לפי התחדשות התורה, והתחדשות התורה – לפי הקדושה שנתוסף למעלה כנ"ל. לפי רבות הקדושה, כן נמשך ריבוי התורה. ולפי רוב התורה, כן ריבוי המלאכים הנ"ל. וכן להיפך, היינו שלפעמים הקדושה כל כך מועטת, עד שהמלאכים הנבראים מחידושי התורה, הם מעוטי כח, שאין כח בידם לקבל כח לענוש את הרשעים בחרבא וקטלא, ואין להם כח אלא להכניע את הרשעים בלבד, ולהביא מורך בלבבם, אבל לא לענוש אותם בחרבא להעביר אותם:

 

ט

 

ולפעמים גם להכניע אותם בלבד אין כח למלאכים האלו, שכ"כ הם מעוטי כח, מחמת מיעוט הקדושה הנ"ל, ואין להם אלא הכח הזה, לעורר כח האומות על הרשעים המוציאי דבת הארץ. כמו עכשיו בגלות, שאין לנו כח לענוש בעצמינו את הרשעים, אלא בדיניהם, בבחינת (חבקוק א’): רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל. כי הרשע מסבב את הצדיק, ואין לנו כח בעצמנו לדחות אותו, אלא במשפטיהם, לדון אותו בדיניהם, ולקבל מהם כח לרדוף את הרשע.

 

ודע, שלפעמים הוא סיבה מאת השם יתברך, שרשע יכתיר את הצדיק, והצדיק אין לאל ידו לדחות את הרשע אלא ע"י משפטיהם. וע"י כח המשפט, יוצא משפט דקדושה, שנפל בין הקליפות, הצדיק הוא מוציא אותו מבין הקליפות, ויוצא המשפם מעיקולו. כי נתעקל בין הקליפות, בבחינת (תהלים קמ"ז): ומשפטים בל ידעום. ועכשיו הוא יוצא מעיקולו, ונתיישר מעיקולו, וזהו: על כן יצא משפט מעוקל:

 

 

ולפעמים גם זה הכח אין להם, ואין להם כח לא לענוש כנ"ל, ולא לענוש בדיניהם כנ"ל, ולא להביא מורך בלבבם. ואין להם כח אלא להשתיק אותם בלבד, שלא לדבר סרה בפנינו, כדי שלא יכנסו דבריהם באזני המון עם. ולפעמים גם זה הכח אין להם, הכל לפי מיעוט הקדושה:

 

וזהו (שם בפ’ הנ"ל): וישלח משה מלאכים אל מלך אדום. מלאכים – הנ"ל. מלך אדום – כנ"ל. כה אמר אחיך ישראל – היינו המלאכים האלו נתהוו ממאמרות טהורות של ישראל כנ"ל, בבחינת: יתן אומר המבשרות צבא רב. אתה ידעת את התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבותינו מצרים. אתה ידעת – דייקא, כי כל העונשים על ידו, ובפרט גלות מצרים, שהיה על פגם הברית, כידוע, ושפגם הברית חרב בא, בבחינת (ויקרא כ"ו): חרב נוקמת וכו’, והוא ממונה על חרב כנ"ל.