תורה נד – המשך

 

כי צריכין לשמור מאד את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו ח"ו שאין עולם אלא אחד, וע"י מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי, על ידי זה נעשה יחוד ה’ אלקי הנ"ל (כי ה’ אלקים הוא בחינת שם מלא, שהוא בחינת עלמא דאתי כמובא, וכן מבואר בסבא משפטים דף צח על פסוק זה: ה’ אלוקי – דא שרותא דמהימנותא, סליקו דמחשבה דעלמה דאתי):

 

 

ובחינה זו, לזכור תמיד בעולם הבא, דהיינו לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי, הוא בכלליות ובפרטיות. בכלליות – כך ראוי להיות מנהג יראי ה’: תיכף בבוקר בהקיצו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי, ואח"כ יעשה זאת בפרטיות. כי כל העולם הזה, הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדושה, היינו בחינת רגלין של הקדושה, בבחינת (ישעיה ס"ו): והארץ הדֹם רגלי. אף שגם מדרגות העליונות של הקדושה, יש מהם גם כן התגלות בעולם הזה, אך שאין ההתגלות מתלבש בעצם בזה העולם, כי אם הארה שמאיר בבחינת רגלין. אבל בחינת רגלין, מתגלין בעצם בזה העולם. וכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית, עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה, שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו. בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו, ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות, שמלובש בזאת המחשבה דיבור ומעשה של זה היום, שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן, וכל מה שמזמין לו השם יתברך בכל יום, צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה, כדי להבין רמיזותיו של השם יתברך:

 

אך ההגדלות השכל בזה, צריך להיות במידה, שלא יצא מגבול הקדושה, רק לפי שכל אנושי שלו כן יגדיל המחשבה בזה, וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו, כי במופלא ממך אל תדרוש (חגיגה י"ג). וזה: גדלת מאד, הוד והדר לבשת. היינו, כשרוצה ליקח דבר מזה העולם, שהוא בחינת הוד והדר לבשת שהם בחינת רגלין המלובשין בזה העולם* יהיה בבחינת גדלת מאד, היינו שההגדלת השכל יהיה במידה ובצמצום. וזה: מאד, שהוא סיטרא דשמאלה שממנו הצמצום. [כמו שכתוב בסבא שם: מאד, דא הוא סיטרא דשמאלה]

 

*כי הרגלין הם בחינת נצח והוד, שהם בחינת הוד והדר, וכמו שכתוב בסבא הנ"ל: הוד והדר לבשת, אילֵן תרי בדי ערבות וכו’, עיין שם, שהם בחינת נצח והוד, בחינת רגלין, כידוע:

 

ואפילו מי שיודע ומבין בזה, היינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל דבר, ואם כן ירצה לעסוק רק בזה, היינו שיעסוק רק בעסקי העולם הזה, מאחר שהוא מבין הרמזים שהשם יתברך מרמז בהם. אך באמת אינו כן, כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם. וזה מחמת שני טעמים: א’. מחמת שזאת הקדושה, המלובשת בעסקי העולם הזה, הוא בחינת רגלין, והיא קדושה נמוכה, בבחינת (תהלים מ"ט): עוון עקבי יסובני, שהקליפות מסבבין אותה תמיד, ורוצין לינוק מהם, על כן הוא מקום מסוכן. בכן צריך להסתפק רק בהכרחיות. ועוד, מחמת שיש עבודה גבוהה מזו, שהוא קדושה גבוהה ממנה, וצריך לעבוד השם יתברך באותן העבודות והקדושות הגבוהות מזה.

 

[היינו, שאפילו הצדיק והחכם, שיש לו מוח גדול, עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפילו בעסקי חול, ועל ידי זה הוא יכול לעבוד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם, אפילו בעסקי חול, ואם כן ירצה ח"ו לעסוק רק בזה, דהיינו בעסקי חול, מאחר שהוא יודע הרמזים שיש בהם, ויכול להתקרב לעבודת השם יתברך על ידם. אבל באמת אינו כן, כי אסור להרבות בעסקי העולם הזה, אפילו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל, מחמת שני הטעמים הנ"ל: א’. מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסוכן מאד וכו’ כנ"ל. ב’. מחמת שיש קדושה ועבודה גבוהה מזה, דהיינו קדושת התורה והמצוות, ועל כן אפילו מי שיודע הרמזים הנ"ל, הוא צריך הסתפקות, להסתפק מזה העולם בהכרחיות לבד כנ"ל].

 

וההסתפקות הוא בחינת: עוטה אור כשלמה, היינו בחינת אור מלא, כי הרשעים, שאין להם ההסתפקות, בבחינת (משלי י"ג): ובטן רשעים תחסר, אצלם מאֹרֹת חסר, בבחינת (שם ג’): מארת ה’ בבית רשע. אבל בצדיקים, שיש להם ההסתפקות, בבחית: צדיק אוכל לשובע נפשו (שם י"ג), אצלם הוא אור מלא, בבחינת (בראשית א’): וירא אלקים את האור כי טוב – אין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג’): אמרו צדיק כי טוב (יומא ל"ת ע"ב). ואפילו מזה ההסתפקות גּוּפֵהּ, צריך להפריש ממנו לצדקה, וזה בחינת: נוטה שמים כיריעה, כי ארון הברית, שהוא בחינת עני, היא תחת היריעה, והיריעה משפיע לארון הברית, וזה בחינת צדקה. [פירוש, כי ע"י צדקה שמשפיע הנותן להמקבל, על ידי זה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל, שבחינת צדיק משפיע לכנסת ישראל, שזה בחינת השפעת היריעה לארון הברית, בחינת: נוטה שמים כיריעה כנ"ל]:

 

 

והמון-עם, שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ"ל, נעשה אצלם כל זה ממילא, ע"י שינה וציצית ותפילין ותורה ותפילה ומשא ומתן. כי השינה היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ"ל, בחינת ה’ אלקי הנ"ל, כי בשעת שינה הנשמה עולה לעלמא דאתי. וציצית ותפילין הם בחינת גדלת מאד. כי תפילין הם בחינת הגדלת השכל הנ"ל, (כי תפילין הם בחינת מוחין, כידוע, היינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל יום כנ"ל). וציצית הוא בחינת הצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מאד הנ"ל, כי תכלת כורסייא דדינא (כ"ש בזוהר שלח לך דף קע"ה), שהוא בחינת צמצום. ועל כן ציצית קודם לתפילין, בבחינת (שיר השירים ב’): שמאלו תחת לראשי, ואח"כ וימינו תחבקני. [כי שמאל הוא בחינת דין, בחינת צמצום, שהוא בחינת ציצית כנ"ל, וימין הוא בחינת מוחין, בחינת תפילין כנ"ל]. ותורה הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל, כי התורה היא בחינת עץ החיים, דמזון לכולא ביה, היינו שיש לכל אחד די סיפוקו ממנה.