תורה סה – המשך

 

ד

 

והנה באמת בשעת ביטול, שנתבטל אל התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, אזי באמת נתבטלין היסורין כנ"ל. אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הביטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מוכרח שיהיה הביטול בבחינות רצוא ושוב. על כן כשחוזר השכל מהביטול אל המוח, שהוא כלי השכל, אזי אי אפשר להמוחין, שהם הכלים, לקבל זה השכל של בחינות ביטול, כי הוא בחינות אין סוף, שהוא בחינות התכלית, שהוא כולו אחד, כולו טוב, ומחמת זה מרגיש המוח הצער של היסורין, כי עיקר ההרגשה של כל היסורין והכאבים, חס ושלום, הוא בהמוח, כי מהמוח יוצאיי צינורות לכל האיברים כולם, ועל ידי זה מרגיש המוח הכאב באיזו אבר שהוא.

 

ודע, שאחר כך, כשחוזר מהביטול אל הכלים, דהיינו המוחין, אזי מתגברין היסורין ביותר ממה שהיו מקודם. כדרך שני אנשים שמתאבקים ונלחמים ונתגברים זה כנגד זה, שכשאחד רואה שחברו מתגבר עליו, אזי הוא מתחזק מאד ומתגבר ביותר. כמו כן כשרואין הבעלי דינים שהוא רוצה להתגבר על היסורין ולבטלם על ידי הביטול אל התכלית כנ"ל, אזי הם מתחזקים ומתגברים ביותר, ועל כן אחר כך, כששב מהביטול, אזי היסורין הם גדולים יותר מקודם, כי הם מתגברים כנגדו, מחמת שרוצה לברוח מהם וכנ"ל:

 

אך אחר כך מקילים היסורין ומתנחמין עליהם על ידי התחדשות התורה, שזוכין על ידי היסורין, כי ע"י היסורין בא לבחינת ביטול כנ"ל, ואחר כך, אף על פי ששב מהביטול, אעפ"כ מהרשימו שנשאר מהביטול, על ידי זה נעשה התחדשות התורה, כי ע"י הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה. והשמחה הוא כלי אל חידושין דאורייתא, כמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ח): בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו שישים רבוא מלאכים ונתנו שני כתרים בראש כל אחד, וכשחטאו וכו’, ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: ושמחת עולם על ראשם.

 

נמצא, שהשמחה היא בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת קבלת התורה. ועל ידי התחדשות התורה, שזוכין על ידי הרשימו של הביטול כנ"ל, על ידי זה מקררין היסורין אחר כך, כי על ידי זה מכבין צמאון הנפש, כי הרגשת היסורין הוא בחינת צמאון הנפש, כי צמאון הוא על ידי מליחות, ומליחות הוא בחינת יסורין, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ה’): נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין.

 

כי הנפש היא בת השכל, כי עיקר גידול הנפש הוא על ידי השכל, שמגדלה ומתקנה, וכמו שכתוב (משלי י"ט): גם בלא דעת נפש לא טוב. וכשהשכל בשלימות, אזי הוא עושה פירות, אבל כשנפגם השכל, אזי הוא בחינת ארץ פרי למלחה (תהלים ק"ו). והמליחות, הוא בחינת היסורין, שמרגישין על ידי שאין השכל בשלימות כנ"ל, והוא בחינת צמאון הנפש כנ"ל. ועל ידי ההתחדשות התורה הנ"ל, על ידי זה מקררין היסורין, ומכבין הצמאון, בבחינות (ישעיה נ"ה): הוי כל צמא ליבו למים. וזה בחינות (תהלים צ"ד): אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו, כי על ידי היסורין זוכה להתחדשות התורה כנ"ל. וזה סימן שפעל על ידי היסורין וקיבלם כראוי, כשזוכה אחר כך לחידושין דאורייתא, שזה סימן שזכה לבחינות ביטול אל התכלית על ידי היסורין, ועל ידי זה זכה לחידושין דאורייתא ע"י הרשימו כנ"ל:

 

והבעל השדה הנ"ל, כשעיניו מאירות, בבחינות שדה צופים, אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד אם הוא קרוב אל התכלית. וכשרואה באחד שרחוק מהתכלית, אזי אין תפילתו עדיין בשלימות כראוי כנ"ל, כי אינו יכול לעשות אחד מכל התפילה, וכשעומד בסוף התיבה, שוכח תחילת התיבה, ואינו יכול לכלול תפילתו בכחינות אחד כנ"ל. והבעל השדה הנ"ל מסתכל בו ומביאו אל התכלית, שהוא כולו אחד כנ"ל, ואזי יכול לעשות אחד מכל התפילה, ואף על פי שעומד בסוף התפילה, עדיין הוא עומד בתחילת התיבה של תחילת התפילה כנ"ל.:

 

וזה בחינות (שבת ק"ד): מנצפ"ך צופים אמרו. ומסיק שם, שהצופים תיקנו הֵי בתחילה תיבה והֵי בסוף תיבה. צופים זה בחינות הבעל השדה, כשעיניו בבחינות שדה צופים כנ"ל, אזי יכול לתקן ולהסתכל על אותם שהם סמוכים אל התכלית, וכשעומדים בסוף התפילה, עדיין הם בתחילת התיבה כנ"ל. ועל אותם שהם רחוקים מהתכלית, והם בחינות סוף תיבה. כי כשהם בסוף התיבה, הם בסוף התיבה ממש כנ"ל, והצופים מתקנים אותם ומביאים אותם אל התכלית כנ"ל. וזה בחינות: שכחום וחזרו ויסדום, היינו שמחמת שהם רחוקים מהתכלית, שכחו תחילת התיבה, כי אינם כוללים תפילתם בבחינת אחד כנ"ל, וחזרו ויסדום ותיקנו אותם, שיהיה כולו אחד כנ"ל: