ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – יד מנחם אב

 

 

ואגב נבאר מהו זה שכתוב (במדבר יג, ט"ז): "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", ופירש רש"י שאמר לו: י-ה יהושיעך מעצת מרגלים, ולמה לא ברך גם לכלב וכי משוא פנים יש בדבר? גם מהו שכתוב (שם, כ"ב): "ויבוא עד חברון", ופירש רש"י שכלב לבדו הלך לשם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם, מדוע לא הלך גם יהושע? וגם מהו שכתב בסוף הפרשה (שם יד, כ"ד): "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", מדוע לא הזכיר הקב"ה את יהושע גם כן לשבח שהוא היה מתנגד לשיטת המרגלים מתחילה ועד סוף?

 

אכן באמת ניחא הכל בחדא מחתא. והוא, שיש שני דרכים בעבודת ה’ יתברך בעת שמתגברים כוחות התועים בעולם ואחד מעובדי ה’ הוכרח לעמוד עמהם כמה שבועות, אם יוציא אז כוחותיו הפנימיים לחוץ, דהיינו שיפרסם שיטתו האמיתית לעניהם, ויריב עמם על דעתם הכוזבת. או שישתוק לעיניהם, ואפשר גם שיסכים עמהם לפנים, עד שיבוא ברבים לפני קהל ישראל ואז יברר את שיטתו האמיתית, ולהפך את דעתם הכוזבת לעיני כל.

 

ויש בכל דרך מעלה וחסרון. באופן הראשון יש מעלה, שאם ישתוק כל אותו הזמן וגם יסכים עמהם, לאט לאט הולך כוחו הפנימי ומתחלש, עד שהותר אצלו דעתם הכוזבת. ודוגמא, כמו שעומד אדם בחורף בחוץ בקור החזק זמן רב, מתקרר חומו הפנימי ומת. מה שאין כן אם מתחזק בכל פעם נגדם, לא יתקררו כוחותיו הפנימיים. אבל באופן זה יש חסרון גם כן, שיוכלו להתייעץ יחדיו נגדו ולהזיקו בגופו או בממונו, וצריך לרחמי שמים שיצילוהו מידם. ובאופן השני יש מעלה, שלא יתייעצו להזיקו אחרי שחושבים שהוא גם כן אוחז בשיטתם. ועוד מעלה יתירה יותר מזה, שבבואו לפני קהל ועדה הוא והם, בודאי יתפארו התועים ויאמרו שפלוני הנכבד אוחז גם כן בשיטתם, ואז יוכל לברר שיטתו האמיתית לעיני כל.

 

והנה משה רבינו ע"ה, ידע ברוח הקודש את כוחותיהם: יהושע היה כוחו באופן הראשון, ועל כן הוא צריך לרחמי שמים שלא ייעצו עליו רעה, ולכך ברכו: י-ה יהושיעך מעצת מרגלים. וכלב היה כוחו באופן השני, ולא היה צריך לברכה. והנה כשבאו לחברון וראו שם את אחימן ששי ותלמי, ונפל פחדם עליהם, תיכף היתה דעתם להרע, והתבונן כלב איך להתנהג, והוסכם אצלו להסכים עמהם בפה כל אותו הדרך, ועל ידי זה יהיה בו כוח לבסוף להשתיקם ולברר לפני בני ישראל את השיטה האמיתית. אך היה ירא שעל ידי זה יוכלו כוחותיו הפנימיים להתחלף במשך הזמן ולהיות ניסתם לעצתם, לכך הלך ונשתטח על קברי אבות שיעזרוהו בזכותם שלא יתקלקל במשך הזמן.

 

והנה בודאי כשבאו המרגלים מן הדרך, אמרו: כולנו נשלחנו הארץ לתור אותה ולומר האמת, וכולנו מסכימים לדעה אחת, לבד מאחד והוא יהושע, ודעה אחת כמאן דליתא דמיא. והנה כשכלב ראה זה התחיל לומר וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם וכפירוש רש"י שעל ידי זה היה בו כוח להשתיקם. והנה אופן הראשון ואופן השני שניהם דרכים ישרים לפני ה’, כי אף שבאופן הראשון הנפש יותר משומרת, מכל מקום אם אופן השני כוונתו לשם שמים הוא גם כן אופן טוב, וכמעשה כלב. ובזה ניחא מה שכתוב בתוספתא שלפעמים הקדים הכתוב ליהושע ולפעמים לכלב, ללמד ששניהם שקולים. ולכאורה, הלא יהושע בודאי היה גדול מכלב שמשה רבנו ע"ה מסר התורה ליהושע והקב"ה העמידו תחת משה? אבל הכוונה לעניין זה, ששתי הדרכים צודקות וכמו שכתבנו.

 

 

 

 

ובעניין מצוות סוכה שמעתי בשם הגר"א ז"ל מוילנא (ולא ידעתי אם מפי אדמו"ר או מפי אחר) שהיא להכניע את יצר לשון הרע להיות, כי בשם סוכה נמצאו בו ארבע תיבות מארבעה מוצאות. סמ"ך מזסשר"ץ שהוא מהשיניים, וא"ו מבומ"ף, שהוא מהשפתיים, כ"ף מגיכ"ק שהוא מהחיך, ה"א מאהח"ע הוא מהגרון, וממוצא דטלנ"ת שהוא מהלשון אין בו.

 

 

וזהו מהני שהארבעה מוצאות אלו מסובבים את הלשון ושומרים אותו לבל יפרוץ בלשון הרע, וזה שאמר הכתוב בתהלים (ל"א): "תצפנם בסכה מריב לשונות", והדברים ראויים למי שאמרן, ולזאת חג הסוכות הוא כנגד גאולה אחרונה, מפני שאז יתוקן עוון לשון הרע כמבואר בדברי חכמי האמת. (דרשות ה"נחלת דוד" דרוש י’).