עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – יז תמוז

 

ויש עוד עניין נורא מאוד שנסבב ליהודה, שאמרו חז"ל (בבא קמא צב, ע"א): שהיו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, שהיה מנודה, עד שבא משה רבינו ע"ה, וביקש עבורו (דברים לג, ז): "שמע, ה’ קול יהודה", והתירו לו נידויו. לא הוו מעיילי ליה למתיבתא דרקיעא. על זה ביקש (שם): "ואל עמו תביאנו". לא הוה ידע למשקל ולמיטרי בשמעתא. "ידיו רב לו" (שם), ועיין שם עוד.

 

וכל זה בא לו מפני שאמר (שם מד, לב): "וחטאתי לאבי כל הימים", והיינו שמנדה עצמו אפילו בעולם הבא, ואף שאמר (שם): "אם לא אביאנו אליך", והוא כבר הביאו? אך קללת חכם מקויים אפילו על תנאי (מכות יא, א). וכבר אמרו, שמה שהאדם מדבר הוא הכל בהשגחה, וזה היה סיבה מאת ה’ יתברך.

 

ונראה לי שהוא, מפני שידוע שהחרימו כל מי שיגלה זה ליעקב אבינו, ושיתפו שכינה עמהם, ועל כן נסתלק רוח הקודש מאת יעקב אבינו, עד לבסוף שכתוב (בראשית מה, כז): "ותחי רוח יעקב אביהם", וכמו שתרגם התרגום: ושרת רוח דקודשא, ותחת החרם הזה נגזר עליו, שיסתלק ממנו הקדושה לגמרי, כמו אדם שהוא מוחרם ממש, ועל כן נסבב הדבר שיהא מקבל נידוי על עצמו שיאמר: "וחטאתי לאבי כל הימים".

 

 

 

 

בוא וראה, שהאדם נקרא אך ורק על שם הדיבור, שהרי אמרו (ב"ק ג, ב) מבעה – זה האדם, ככתוב (ישעיה כא, יב): "אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו", ופירש רש"י (ישעיה שם): "אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ", ובגמרא (ב"ק שם) פירש רש"י: "אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה – בעיו, אלמא באדם כתבי בעיו".

 

הרי שעל סמך שנאמר באדם "בעיו" הוא נקרא מבעה, והיינו, שכל חשיבותו היא הדיבור שבפיו, ותכלית הדיבור היא הבקשה והתפילה יחד עם התשובה ובקשת המחילה. (באר משה).