הקדמה – ו תשרי

 

עוד אמרתי להעתיק פה בהקדמה מה שבארתי את מאמר חז"ל באבות דרבי נתן, פרק כז, הלכה ג, כדי שעל ידי זה יוכל כל אדם להשיב את יצרו מה שיטען עליו בעניין זה, וזה לשונו: "הוא היה אומר: אל תרחיק עצמך ממידה שאין לה קצבה וממלאכה שאין לה גמירא וכו’, דינר זהב וכו’".

 

ואמרתי, שכוונת האבות דרבי נתן בשם, מידה, היינו לענייננו, שידוע הוא שמפתה היצר להאדם להתרחק ממידת שמירת הלשון ומללמוד פרטי הדין הזה, ואומר לו: מה תועלת יגיע לך אם תלמד ותעמיק בזה העניין, הם תוכל להגיע עד קצבתה ולשמור את פיך בכל ימי חייך הלוואי ימשך הקיום על יום או יומיים, ואפילו בזה הזמן המועט האם תשמור בכל עניינים שצריך לשמור, הלוא איש מדיני אתה ויש לך עסקים רבים עם מאות בני אדם, טוב לך שלא תתחיל בזה המידה כלל, כי היא מידה שאין לה קצבה בזמן ובעניין, כי כוללת לכל חלקי העיתים והזמנים אשר יתקיים האדם בימי חלדו, וגם כוללת לכל חלקי העניינים אשר בין אדם לחברו, ולזה בא התנא רבי יוחנן בן דהבאי והורה לנו בדבריו הקצרים, שבאמת לא כן הדבר, שלא ירחיק את עצמו ממידה שאין לה קצבה וכו’.

 

 

 

 

 

וזה הודיע לנו הרוכל [במעשה שהובא במדרש רבה] באמרו מאן דבעי למיזבן סמא דחיים, היינו הרפואה שהחיים יהיו כמו שהם צריכים להיות, שלא יתקלקלו ואדרבה יוסיף אומץ להחיות לגמרי, ואמר שהסגולה לזה "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

 

כי האדם השומר לשונו ושפתיו שלא יטמאם בלשון הרע ורכילות ושמור הוא שלא יתלכלך הנפש שישאר בטהרתן זה הוא התרופה העיקרית להיות על ידי זה מקיים כל התורה הקדושה, כי על ידי זה ששומר את נפשו בטהרה ממילא נתגבר הנפש על כוחות הגוף ויזכך את חומרו גם כן, וממילא יהיה סור מרע ועשה טוב.

 

כי האדם מטבעו שואף לחטוא, אך מי ששומר את פיו ולשונו אז הנפש שבו שהוא בשלמות והדעת הגמור אינו מניחו לחטוא כמאמרם ז"ל, אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, אמנם מי שפיו חומה פרוצה והנפש נפגמת והדעת נתקלקל מממילא עלול לחטוא, רחמנא ליצלן. (כלי חמדה פרשת מצורע).