שער התבונה פרק ח – יב טבת

 

וכהאי גוונא בכל אדם ואדם, אם יזכה למידה זו בשלמות יהיה נחשב לעתיד מאוהבי ה’ יתברך, ויאיר כצאת השמש בגבורתו, כמו שאמרו חז"ל (שבת דף פח, ע"ב): "הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"^*).

 

ופרשו המפרשים שנחשב כאן ג’ מדרגות: א. שאינו עולב לחברו כשחברו מחרפו, אבל יכול להיות שישיב. ב. שמעמיד על עצמו שלא להשיב, אבל לפחות ליבו מר על זה, ומעמיד על עצמו שלא להשיב כדי שלא ישיג יותר בזיון על ידי זה מחברו. ג. עושין מאהבה ושמחין ביסורין, פירוש מה שאינו משיב הוא מצד האהבה לה’, ומקבל יסורין אלו בשמחה וכשמגיע למדרגה ג’ זוכה לכל הכבוד הזה, כי מידה זו באה לאדם מצד קדושת הנפש ומאמונתה הטהורה בה’ שהוא משגיח על כל דרכיו, כמו שכתוב (איוב לד, כא): "כי עיניו על כל דרכי איש" וגו’, ועושה הכל לטובתו, ככתוב במדרש תנחומא (אין זה מדרש תנחומא, אלא ספרי בפרשת ואתחנן – הערת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א) וזה לשונו:

 

"צריך האדם להיות שמח ביסורין יותר מן הטובה, שאפילו האדם בטובה כל ימיו, לא נמחלו לו העוונות שבידו, ובמה נמחל לו? ביסורין. אמר רבי אליעזר: צריך אדם להחזיק טובה להקב"ה בזמן שיסורין באין עליו. למה? שהיסורין מושכין את האדם להקב"ה, שנאמר (משלי ג, יב): "כי את אשר יאהב ה’ יוכיח", אם (אין זה המשך אחד אלא ילקוט תהלים סוף רמז (תשכט)) יסורין באין על האדם יעמוד בהם ויקבלם. למה? שאין סוף למתן שכרן. "דום לה’ והתחולל לו" (תהלים לז, ז), צפה להקב"ה, אם הביא עליך יסורין אל תהי מבעט בהם, אלא הוי מקבלן כחלילין (פירוש, כלי זמר)". עד כאן לשונם. וסבילת העלבון הוא בכלל יסורין כנ"ל עושין מאהבה ושמחין ביסורין.

 

^*)וכתוב בספר "תולדות אדם", שפעם אחת נסע הצדיק רבי זלמן תלמידו של הגר"א עם אחיו הגאון רבי חיים מוולאז’ין זלה"ה בדרך, ויהי בבואם למלון דיבר איתם בעל המלון קשות ולא נתן להם מקום ללון, וכאשר נסעו משם וירא רבי חיים את אחיו רבי זלמן והנה הוא בוכה, אמר לו: למה אתה בוכה? השמת ליבך אל דברי האיש? ואני לא נתתי אל ליבי לכל הדברים. ענה רבי זלמן: אין אני בוכה חלילה על גנות שדיבר אלינו האיש, אך הרגשתי מעט כאב לב מדברי האיש, ובוכה אני על שלא הגעתי עדיין למעלת הנעלבין ואינם עולבין…ושמחין…וכו’.

 

 

 

 

אין לך גס רוח כמו המספר לשון הרע, שנאמר (תהלים יב, ד): "יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" וגו’, לפי שכל גס רוח מדבר בקלון הבריות ומתכבד בקלונם לומר איך חברי בזוי מעם ואני תהילה, ולפיכך מצאנו שדרשו רז"ל מקרא אחד על גסות הרוח ועל לשון הרע.

 

הוא שאמרו ז"ל (סוטה ה, א): "כל המתגאה אמר הקב"ה: אני והוא אין יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עיניים ורחב לב אותו לא אוכל", אל תקרי "אותו" אלא "איתו", ובמקום אחר (ערכין טו, ב) דרשו מקרא זה על לשון הרע שאמרו כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה: אני והוא אין יכולין לדור ביחד, שנאמר "מלשני בסתר" וכו’, אלא לפי שהכל אחד הוא שלשון הרע בא מצד הגאווה ולכך סמכם הכתוב באמרו "מלשני בסתר אותו אצמית גבה עיניים וגו’". (עיר גיבורים לבעלי "הכלי יקר", פרשת מצורע).