שער התבונה פרק ב – יח כסלו

 

ואמרו חז"ל (אבות ג, יז): "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". פירוש, גדלתי בין החכמים וליקטתי מהם מידותיהם החמודות והקדושות, ומכולן היתה מידת השתיקה הטובה שבכולם. או יאמר, שאף שהם היו חכמים מחוכמים, ובודאי לא היה דיבורם חס ושלום בדברי ריק, אף על פי כן ראיתי ומצאתי, שהיותר טוב לגוף בלתי דברי תורה הוא השתיקה ממש. ומה שאמר לגוף, פירושו, שהאדם אף שיהיה חכם ושלם בנפשו כמו חבריו של רבי שמעון, אף על פי כן מצד החומר המלובש על הנפש אי אפשר כמעט שיהיו כל דבריו מצומצמים כראוי, על כן טובה יותר השתיקה.

 

ואם זה בדורו של רבי שמעון, שהיתה מורגלת לשונם רק בדברי חכמה, ואפילו לא ישמע פיו כל כך, גם כן לא יצא מדרכו, חס ושלום, אמר שטוב יותר השתיקה. אז מה נעשה אזובי הקיר, אשר כל מחשבותינו ודיבורינו מנעורינו הוא רק בדברי אפס וריק אם לא נחסום את פינו ברסן השתיקה בכל יכולתנו, בודאי יעשה הלשון את שלו כפי הרגלו מנעוריו ויהיה ההפסד מרובה על השכר כפלי כפליים.

 

 

 

 

 

מצאנו במדרש, שאין הקב"ה רוצה להשתתף כלל עם בעל לשון הרע להציל אותו מצרותיו, ואין שום עצה לאדם אלא רק שינצור לשונו מרע, וגם יטמין תמיד את עצמו מלשבת בחבורת אנשים המדברים דברי גנאי מחבריהם.

 

וזה לשון המדרש וספרי זוטא [הביאו הילקוט, פרשת תצא]: "אמר הקב"ה, מכל צרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה נפסד. משל לעשיר שהיה אוהב בן כפרי, הלך לשאול בשלומו, והיה שם כלב שוטה והיה נושך את הבריות, אמר אותו עשיר לאוהבו: בני, אם אתה חייב לאדם אני פורע לך ואל תתחבא ממנו. אבל אם ראית כלב שוטה, ממנו התחבא שאם נושכך איני יודע מה לעשות לך. כך אמר הקב"ה: "בשש צרות יצילך" (איוב ה, יט) "[ו]בשוט לשון תחבא" (שם, כא)". עד כאן לשונו. (שמירת הלשון לח"ח זצ"ל, שער הזכירה פ"ד).