שער התבונה פרק ו – ה טבת

 

עוד אמרתי להשקיט את לב האדם שלא יעלה בדעתו לנקום ולנטור, במה שפרשתי את הכתוב (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך אני ה’", שלכאורה מה סמיכות "אני ה’", לרישא דקרא? ואמרתי שכוונת הכתוב בזה לתרץ רישא דקרא, שכתוב: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת" וגו’, שלכאורה יפלא: אם הזמן דחוק לאדם מאוד, והוא מבקש מאת חברו שייטיב לו באיזה דבר, ויש ביכולתו לעשות לו דבר זה ואינו רוצה, ובפרט אם ציער לו, איך יוכל האדם שלא יהיה לו שום תרעומות עליו, ואף יאהבנו כמוהו? ובארתי את הכתוב על פי משל נאה, והוא:

 

ראובן שהיתה לו שנאה על איש אחד ושמו שמעון, ועשה מריבה עמו, בא לו (לראובן) אחר כך איש אחד ושמו יהודא, ויהודא זה היה מחוזק בעיני שמעון ובעיני כל שהוא איש אמת, וסיפר לו, איך שהאיש שמעון אשר יש לך שנאה עליו ואמרתי לו שהוא אדם שאינו הגון, אדם בזוי, אני ראיתי אחר כך באיזה ימים שהיה אצל גדול הדור אחד המפורסם לגאון וצדיק, גם חכם גדול שאין כמותו, וכיבד אותו הגדול ההוא מאוד, והראה לו אותות אהבה בכמה עניינים, שגגת בזה אחי עד מאוד.

 

כששמע ראובן את הדבר הזה, נשתומם על העניין ההוא והשיב: הכנסת ספק בליבי, כי אפשר שהאמת עם ר’ שמעון הנ"ל, ורק מחמת שכל דרך איש ישר בעיניו, נדמה לי שהדין עמי. או אולי באמת הדין עמי, אך שמעון הנ"ל הוא איש מרמה, והטעה בדיבוריו החלקלקות לגדול הדור הנ"ל עד שנדמה בעיניו לאיש נכבד. ואף על פי כן לא אוסיף עוד לדבר עליו, מחמת ספק שהכנסת בליבי.

 

כעבור מספר ימים בא אליו איש יהודא זה המחוזק בעיניו לאיש אמת וסיפר לו: איך שראיתי דבר פלא יותר גדול והוא, שהאיש אשר אמרת עליו שיש לך עדיין עוד ספק עליו שהוא איש מרמה ואדם שאינו הגון, ראיתי שנזדמן אחר כך אצל חכמי הדור הראשונים, וגם הם נשאו לו פנים עד מאוד והראו לו אותות אהבה לעין כל. ועל איש גדול הדור אחד שסיפרתי לך מתחילה, השבתני שהוא הטעה אותו, אבל על אנשים כאלו לא שייך לומר כזה דבר.

 

כששמע ראובן את הדבר הזה השיב מיד: הדין עמך, שהיצר הטעני בעיקר הדבר.

 

הוסיף עוד יהודא הנ"ל וסיפר לו עוד דבר: הלוא אני יודע באיש שמעון הנ"ל, שנזדמן אצל חכמי ישראל הראשונים, רבי מאיר ורבי יהודא ורבי שסידר המשניות וחבריו, שהווה שכיח אליהו גביהו כידוע, וגם הם פארו ושבחו אותו, וסיפר אליהו הנביא לפני התנאים הנ"ל איך שנדבר אודות רבי שמעון הנ"ל למעלה, ושמע מפי הקב"ה שהוא אוהב לרבי שמעון הנ"ל.

 

כששמע ראובן את הדבר הזה, נרתע ונפל על פניו ואמר: אוי לי, במה שחשבתי מתחילה שאני הצדיק והוא הרשע, כי לפי מה שאני רואה עתה, לא כן הדבר, כי הקב"ה, שהוא שורש הכל, ויודע מה שנעשה בחושך ובגלוי, אשר תמים פועלו וכל דרכיו משפט, כשהוא אוהב להאדם, בודאי אין אוהבו על לא דבר, ובעניין שהיה לי עם האיש נכבד, רבי שמעון הנ"ל, אני מתבונן שיש בזה כמה פנים: א. שהדין עמו בעצם העניין, רק מצד שהעניין נוגע לי, ולא הכרתי את שמעון הנ"ל, נדמה לי בדעתי שהאמת והצדק איתי, וזהו הקרוב לי יותר מן הכל, או אפשר שבשגגה בא הדבר לידו, והתחרט בעצמו על זה מאוד, ואפשר גם בדעתו לפייס אותי עבור זה, או שאר ענייני זכות שאיני יודע, בין כך ובין כך יש לי עוון גדול במה שאמרתי על האיש שהקב"ה אמר עליו שהוא אוהבו, ומסתמא שורש נשמתו למעלה קדושה ונוראה עד מאוד, קראתיו ופרסמתי אותו לאדם שאינו הגון, אדם בזוי, איש מרמה, מעתה אני מתחרט על זה מאוד מאוד ואין לי שום שנאה עליו, מאחר שהקב"ה אוהבו.

 

וזה כוונת הכתוב: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך", ושמא תאמר: באיזה אופן אוכל לפעול בעצמי שלא יהיה לי שום תרעומת עליו, ואף לאהוב אותו, לזה בא הכתוב כמתרץ: "אני ה’", פירוש: אני ה’ אהבתיו, כמו שכתוב במלאכי (א, ב): "אהבתי אתכם אמר ה’" וגו’ "בנים אתם לה’ אלקיכם" וגו’ (דברים יד, א). גם אתה תוכל לאהוב אותו.

 

ובאמת הדבר פשוט, כי האדם מצד שהוא מסתכל רק למטה בחברו, שהוא מלובש בחומר גשמי, אין נחשב בעיניו כל כך, ובפרט אם באיזה דבר הוא נגדו, הוא מבטל אותו ברעיוניו. לא כן הקב"ה, שהוא יודע בעצם את שורש קדושת נשמת ישראל שהוא גדול ונורא עד מאוד, כמו שכתוב בזוהר הקדש בכמה מקומות, ששורש קדושת נשמת ישראל הוא למעלה במקום נורא עד מאוד, לכן חשיבותם ואהבתם אצלו הוא גם כן למאוד.

 

 

 

 

צריך האדם לאזור כל מאמצי כוחו וילחם בכל עוז נגד יצרו, פעמים ינצחנו היצר הרע, ופעמים יהיה הוא המנצח, שיתגבר על יצרו, וסוף הדבר יהיה, שיתגבר עליו ויגרשנו כולו מליבו, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל: כל הבא ליטהר מסייעין לו, ומכיון שיבוא בעצמו להיטהר מחלאת עוונותיו, יסייעו לו מן השמים, ואזי תהיה ידו על העליונה.

 

וזה שאמר הכתוב: "מקומך אל תנח", פירוש, לא תרד ממדרגתך, וככתוב בגמרא (קידושין מ), שיראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע עצמו לכף חובה. וזה שאמר: "מקומך אל תנח", רוצה לומר, חזק עצמך שלא יוריד אותך היצר הרע ממדרגתך למטה, ותהיה בכלל כת הרשעים חלילה. (זכור למרים לח"ח זצ"ל פ"ד).