שער התבונה פרק א – יד כסלו

 

עוד נוכל לומר שכיון הכתוב לזה התעוררות גדולה מדרכי היראה, והוא שיצייר בנפשו אילו חס ושלום נשתתק בדיבורו, ונלאו כל רופאי עירו לרפאות אותו מחוליו, ובא רופא אחד גדול וריפא אותו ממחלתו הנוראה הזו, וגם בחינם, האין מן הדין שיהיה עבור זה אוהבו באמת, ויראו אותות אהבתו על כל איבריו, דהיינו שירוץ לכל אשר יצוהו, ועל כל פנים בודאי לא יעז בשום פעם להתריז בדיבורו נגד רופא נאמן הזה, אחרי שבזה ריפא אותו.

 

כן הוא בענייננו ממש, הבורא יתברך זיכהו לאדם והוסיף לו הנפש המדברת יתר על כל בעלי חיים, כדי שיוכל לזכות בזה לעולם הנצחי בתורה ובמצוות. וכשאדם עובר בלשונו כמה מאות פעמים על דיבורים אסורים, מן הדין הוא שישתקל מלוליה עבור זה, ולא להחזיר לו בבוקר את הנפש המדברת, אך הקב"ה ברוב רחמיו הוא מאריך אפו עליו אולי ישוב מעוונו. הכזה גמולו אשר ישיב לה’ שידבר עוד נגד רצונו בלשון הרע וליצנות ושאר דיבורים אסורים. וזה מה שאמרו חז"ל: מה אומנתו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם, היינו שישים בזכרונו תמיד כי לפי רוב קלקולי שעברתי בלשוני עד עתה היה מן הדין שאהיה אילם, אך חסדו גבר עלי, איך אשוב לחטוא בזה עוד.

 

 

 

ובהיות כן החיוב על כל איש הישראלי לחפש אחר מעשיו ובמה שנמצא בדברי רז"ל, שהגשמים נעצרים עבורם ולשוב מדרכיו וכו’. ואמרו רז"ל: אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע וכו’ (תענית ז). וצריך כל אדם לפשפש אם יש בידו מאחת מהנה וצריך לשרש אחריו. (ערבי נחל פרשת בלק).