שער התבונה פרק ח – יא טבת

עוד יזהר מאוד להרגיל את עצמו במידת הסבלנות, שיהיה מתרצה לכל מה שיארע לו, ככתוב אבות דרבי נתן (מג, יא) וזה לשונם: "הוי למוד לקבל את הצער, והוי מוחל על עלבונך" ויהיה נקל לו על ידי זה מידת שמירת הלשון. דאי לאו הכי יצטרך להתגבר על יצרו תמיד שלא ללכת ולספר לאחרים מה שהיה בינו ובין פלוני, או להיזהר באיזה אופן לספר, ופעם ינצח את היצר ופעם היצר ינצחנו, ואפילו אחד יחרפנו בפניו, לא ישיב לו כלל, וידע כי הכל מאת ה’ הוא עבור עוונותיו, ועוונותיו הם המחרפין אותו.

 

וכשיהיה מקבל את הדין על עצמו באמת, בודאי הקב"ה ירומם קרנו למעלה עבור זה בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שמצאנו (שמואל ב, פרק טז, י) אצל דוד המלך ע"ה בשעה שקילל אותו שמעי בן גרא ועיפר אותו בעפר, ורצו עבדי דוד לקנאות לכבודו עבור זה, לא הניח להם, וקיבל על עצמו את הדין באמרו: "ה’ אמר לו קלל", ואמרו רז"ל שבאותה שעה זכה דוד להיות הרביעי לרגלי מרכבה.

 

 

 

 

ואין לך מידה רעה יותר מלשון הרע ובאה על ידי גסות וגאווה. (ה"פרי מגדים" בספר המגיד, דרוש ט"ז).

 

 

וגם מזונותיו מתמעטים, כמו שנאמר ע"ז יח. וגם כל העולם נענשים בשביל בעלי הלצון, כמו שנאמר שם, אמר רבי חנילאי בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כליה לעולם שנאמר וגו’.

 

ואפילו אם לא יתלוצץ עמהם ורק ישב בחברתם, גם כן איסור גמור הוא, כמו שנאמר (תהלים א, א): "ובמושב לצים לא ישב". וכתוב באבות דרבי נתן (פרק ל): המדבק עצמו לעוברי עבירה, אף על פי שאינו עושה כמעשיהם, הוא מקבל פורענות כיוצא בהם. על כן צריך האדם להתרחק מהכת הזאת מלישב במושבם, כדי שלא ילמד מהם, אבל ישב במושב שיש ביניהם דברי תורה, ואז אשרי לו בזה ובבא.