שער הזכירה פרק ז – ב מרחשון

 

גם בזה העוון הזה חמור משאר עוונות, שבשארי עוונות באותו האיבר שהוא עושה בו העוון הוא ממשיך עליו רוח הטומאה, לא כן בעוון לשון הרע הוא ממשיך על כל איבריו רוח הטומאה ומטמא אותם, כמו שנאמר בזוהר הקדוש פרשת מצורע^(*): רבי חיא אמר: כל מאן דאפיק לישנא בישא איסתאבו ליה כל שייפא ויתחזי לסגרא (פרוש, ראוי להיות מסוגר) בגין דההיא מילא בישא סלקא ואיתער רוחא מסאבא עליה ואיסתאבא, אתי לאיסתאבא, מסאבין ליה (והוא כעין שאמרו חז"ל (יומא לט, ע"א) אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה) במילה דלתתא איתער מילה אחרא.

 

והטעם הוא פשוט, כי אין הדיבור עניין פרטי באדם כמו שאר איבריו אשר כל אחד ואחד לתועלת בפני עצמו, כי אם הוא כלל האדם ושלמותו, ולכן בהשלמו על ידי עסק התורה יתוקנו כל איבריו, כי משרה עליהם רוח הקדושה להחיותם ולקיימם בזה ובבא, כמאמרם ז"ל (ערובין נד, ע"א) חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר וגו’ חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר וגו’, חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ד, כב): "ולכל בשרו מרפא". ולהיפך חס ושלום, על ידי דיבוריו האסורים, הוא מקלקל ומטמא את כל איבריו, וכל איבר ואיבר נופל ממדרגתו על ידי זה, ומה יתרון להם שבעליהן הוא חי מדבר כי אם במה שהוא יצטרך ליתן דין וחשבון.

 

^(*)תרגום הזוהר: רבי חיא אמר: כל מי שמוציא לשון הרע, נטמאים לו כל איבריו וראוי להסגר, מפני שאותו דיבור רע עולה ומעורר רוח טומאה עליו ומטמא. הבא להטמא מטמאין אותו. בדיבור של מטה מתעורר דיבור אחר.

 

 

 

 

וכיון שבאותן מוצאות הפה חטאו בלשון הרע ורכילות משום הכי אין התפילה מתקבלת, וכמו שאמר הכתוב: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" וכו’, וזהו שהשיבה לו, דברי עוונות גברו ממנו, שהחטא שבדיבור גברו, ועל כן אני מבקש שתמחול על חטא הדיבור וממילא יקובל תפילתו.

 

 

וזהו שאמר איוב: "אם אצדק, פי ירשיעני". פירוש, שאם ארצה להצטדק, בעל כורחי מוכרח אנוכי לעשות הפה לשליח בעבורי הוא בעצמו ירשיעני ומלמד קטגוריה חלילה עלי, ועל כן קודם שיעמוד להתפלל צריך לפשפש במעשיו ולשוב על חטא הלשון.

 

ובזה יבואר מה שאמרה הגמרא בראש השנה, אִמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אִמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. פירוש, שלא על ידי מוצאות הפה רק מעומקא דליבא ודרך קול השופר, לא על ידי כלי הדיבור של כל השנה. (דרשות בית הלוי, דרוש ט"ו).