שער התבונה פרק ט – יט טבת

 

והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי, כי איך יתכן שהקב"ה יגרע מן האדם מזונו שקבע לו בראש השנה שלא רצה לבטל הזמן הקבוע לו לתורה. ואפילו אם אירע לו שעל ידי קביעת עיתים שלו נסתבב לו מניעת הריווח ביום זה, אף על פי כן אל ידאג מזה, כי הרבה סיבות יש למקום, ואם לא ביום זה ייתן לו ביום אחר, וידע לנכון כי עד כלות זמן הקבוע לטרף של שנה זו והוא עד ראש השנה, כמו שאמרו חז"ל (ביצה טז, ע"א): בודאי יושלם מה שנגזר לו מן השמים. ואין החריצות וההשתדלות ביותר מועיל מאומה, כי בודאי לא יתוסף לו מאומה על ידי זה שיעבור על רצונו של הקב"ה ויפריע את העת הקבועה לו לדברי תורה, וכן מלתת ממונו לצדקה וכדומה. אם לא מי שכפר לגמרי בה’ ובהשגחתו, שעליו כתוב (דברים ז, י): "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו".

 

 

 

 

כל זה אמת. אבל עדיין לא ירדנו לסוף דעת עצמנו מה הנאה יש בדיבור או שמיעה של גנות על חברינו. והנה עיין פרשת "כי תצא" (כב, יג-יד): "כי יקח איש אישה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים". פירש רש"י שם בשם הספרי: "עבירה גוררת עבירה, עבר על לא תשנא סופו לבוא לידי לשון הרע", עד כאן לשונו. הרי משמע כי אין לשון הרע עבירה מקורית ואילולי שהיה עובר על "לא תשנא" לא היה בא לידי עבירה של לשון הרע כלל, וטומאת העבירה של "לא תשנא" היא הנותנת מקום ליפול בפח היצר של לשון הרע, ואף אם אין אנו מרגישים כל פעם תוקפה של מידת השנאה, מכל מקום נראה שזהו הכלל: "עבר על לא תשנא, סופו לבוא לידי לשון הרע"! (מתוך מאמר של הג"ר ממתיהו חיים סלומון שליט"א, מנהל רוחני של ישיבת ליקווד, נדפס בקובץ קול התורה).