שער התבונה פרק יג – ה שבט

 

וזה לשון הזוהר הקדוש (פרשת תצוה) על הפסוק (ישעיה ב, כב): "חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא"^*): "הכא פקד קודשא-בריך-הוא לבר נש ואזהיר ליה לאיסתמרא מאינון בני נשא דאסטו אורחיהו מאורח טב לאורח ביש ומסאבו נפשיהו בההוא מסאבו אחרא וכו’, ובמאי אתידע בר נש למינדע מאן איהו, לקרבא בהדיה או לאיתמנעא מיניה? ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש וישתמודע מאן איהו, אי ההוא נישמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזיה אתי עליה, דלא יעקר ליה מאתרע בגין למשרי תחותיה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות וכו’, ואי ההוא בר נש לא נטיר ליה איהו עקר קדושה דא עילאה מאתריה למישרי באתריה סיטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמרד במאריה ואסור לקרבא בהדיה ולאיתחברא עימה, ודא איהו (איוב יח, ד): "טורף נפשו באפו", ואיהו טרף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגוה אל זר, ועל דא כתיב (ישעיה ב, כב): "חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נישמתא קדישא טרף ליה וסאב ליה בגין אפו, אשר נשמה אחליף באפו, כי במה נחשב, ההוא בר נש כמו שכתוב איתחשיב ההוא בר נש וכו’" ועיין שם.

 

^*)פירוש הזוהר: כאן ציוה הקב"ה את האדם והזהיר אותו להישמר מאותם בני אדם שנטו דרכם מדרך הטובה לדרך הרעה, ומטמאים עצמם באותה הטומאה האחרת (מסיטרא אחרא), ובמה נודע האדם להבחין מי הוא, שראוי להתקרב אליו או לפרוש ממנו? בכעסו ממש ידע את אותו האדם ויבחין מי הוא. אם אותה הנשמה הקדושה שומרת משעה שכעסו בא עליו, שלא יעקור אותה ממקומה ויבוא להשרות תחתיה אל זר, זה הוא בן האדם כראוי וכו’, ואם אותו האדם אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה ממקומה, ומשרה במקומה סיטרא-אחרא. ודאי זה הוא האדם שמורד באדונו, ואסור להתקרב אליו ולהתחבר עמו, וזה הוא "טורף נפשו באפו" שהוא טורף ועוקר נפשו בגלל רוגזו, ומשרה בתוכו אל זר, ועל זה כתוב: "חידלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו", שהנשמה הקדושה, טורף אותה ומטמא אותה בגלל אפו, אשר נשמה החליף באפו, כי במה נחשב הוא? עבודה זרה נחשב אותו האדם וכו’.

 

ואמרו חז"ל (פסחים סו, ע"ב): כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו. ועוד אמרו חז"ל (נדרים כב, ע"א): כל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו, והכוונה הוא שכל עוון בפני עצמו יש בגיהינום עונש המיוחד לאותו העוון, ועל ידי מידת הכעס בא האדם כמעט לכל מיני עוונות למתבונן ברוע המידה ההיא, עד שאמרו עליו חז"ל שבידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו, לכן אמרו כל מיני גיהינום שולטין בו. לכן צריך האדם להסיר הכעס מליבו וינצל מדינה של גיהנום ויזכה לחיי עולם הבא.

 

 

 

 

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב" וגו’ (תהלים לד, יג). בהקדם מה שבארתי הפסוק (תהלים קמ, יב): "איש לשון בל יכון בארץ, איש חמס רע יצודנו למדחפות". ואקדים לזה הקדמה ואומר: כללו של דבר: מי שרוצה לשמור פיו ולשונו באמת, שלא יבוא לידי מחלוקת ולשון הרע וקללות והלבנת פנים, יקנה לנפשו בכסף מלא המידה של סבלנות להעביר על מידותיו בכל עניין, והיינו שיסכים בעצמו שמידה הקדושה הזו יוציא עליה בכל שנה בערך ארבעה וחמישה רובל כסף.

 

ונבאר את דברינו, כי על פי רוב בא איסור מחלוקת ולשון הרע ורכילות על ידי דבר קטן. שנדמה לו ברעיוניו שפלוני נגע לו בזה, והוא מעמיד את הדבר על קו הדין, שלא להעביר על מידותיו ולוותר כלל, וממילא בא על ידי זה לידי הקפדה ומריבה וכו’, אבל אם יסכים בדעתו תמיד [דהיינו קודם שבא הניסיון לידו], שלמידה זו של מעביר על מידותיו [שהיא עצמה מידה של שמירת הלשון], צריך להוציא מעט מעות בכל שנה כמו על שאר כל המצוות, ממילא לא יקפיד כלל.

 

הגע עצמך: כמו במצוה אחרת, כגון מצוות ציצית, אם היה בזמננו תכלת, וכן אתרוג וכדומה, אם לא היה אפשר להשיג, אם לא שיוציא על זה ארבעה וחמישה רובל כסף [אפילו אם איננו עשיר, ובעשיר ביותר מזה], בודאי אין חשוד אדם מישראל, שישבות מלקיים המצוה מחמת זה, אם לא מי שאין לו כלל, חס ושלום. (הח"ח זצ"ל).