שער התורה פרק ח – ו מרחשון

 

גם נגרע על ידי זה ממדרגת מין אנושי שלו, עד שהוא גרוע יותר מכלב, כמו שאמרו בפסחים (קיח, ע"א) [ועיין לקמן פרק יב ד"ה ודע עוד, חלק ב פרק יא ד"ה כי שמעתי, חלק ב’ פרק יד ד"ה פרשת] כל המספר לשון הרע וכו’ ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג, א): "לא תישא שמע שווא", וקרי ביה לא תשיא, וסמיך ליה (סמוך לזה) (שם כב, ל): "לכלב תשליכון אותו". והטעם הוא פשוט, כמו שכתב המהר"ל מפראג, כי הכלבים היו שומרין את עצמם בעת הצורך מלהחריץ לשונם, כמו שכתוב (שמות יא, ז): "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". והוא, אשר חלק לו ה’ בבינה ודעת, לא יוכל להעציר את יצרו מזה, על כן הוא גרוע ממנו.

 

עוד נאמר בערכין (טו, ע"ב) אמר רב חסדא [אמר מר עוקבא]: כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן, כתיב הכא (תהלים קא, ה): "אותו אצמית" וכתיב התם (איכה ג, נג): "צמתו בבור חיי וידו אבן בי"*.

 

^*) הג"ה. וראה, אחי, (משלי טז, יא): "כי פלס ומאזני משפט לה’", וכל דברי חז"ל חיים וקיימים, שבשמואל ב (טז, ד) תיכף אחר המעשה שענה דוד לציבא: "הנה לך כל אשר למפיבושת", שדבר זה נחשב לקבלת לשון הרע לפי דעת איזה מאמוראים [ועיין (בשבת) [גיטין] נו, ע"א], כתוב (שם, ה): "ובא המלך דוד עד בחורים, והנה משם איש יוצא ממשפחת וגו’, ויסקל באבנים וגו’". מתיבת והנה, משמע ששייך זה למעלה, אך מי יכול למלל את גודל קדושת אדוננו דוד המלך עליו השלום, שקיבל על עצמו דין שמים ולא הניחו לאבישי בן צרויה לנגוע בשמעי בן גרא, ואמר (שם שם, י): "ה’ אמר לו קלל", אף שלא שיער עדיין בעצמו שהיה העונש עבור זה, דאי לאו הכי לא היה אומר לבסוף (שם יט, ל): "אתה וציבא תחלקו את השדה", אף על פי כן סבל כל העלבונות משמעי שסקל אותו באבנים וקללו ועיפר אותו בעפר, כמו שכתוב בקרא (שם טז, יג) ותלה שהכל בהשגחת יתברך.

 

 

 

 

 

כללו של דבר: האדם הזה עלול הוא שיצא מן העולם נקי מנכסיו, היינו הקניינים הנצחיים של תורה ומצוות, ויהיה ממולא תמורתם בעוונות רבים ועצומים, מינים ממינים שונים, של כמה וכמה אנשים, שלקח מכל אחד לפי ערך הבזיון והכלימה שהגיע להם על ידו בימי חייו.

 

על כן הזהיר אותנו דוד המלך ע"ה, שתחילת הכל, לנצור לשונו מרע, ואחר כך יסור מרע ועשה טוב. כי על ידי שינצור לשונו, כמה מהטוב שיזמין לו הקב"ה, אם מעט ואם הרבה, על כל פנים בידו ישאר ולא ינתן לאחרים חילו. (שמירת הלשון שער הזכירה פ"ד).