שער התורה פרק י – ה אייר

 

ובזה פרשתי מה שאנו אומרים בכל יום בפרשה שניה של קריאת שמע (דברים יא, יג): "והיה אם שמוע וגו’, לאהבה, וגו’, השמרו לכם וכו’ ועבדתם אלהים אחרים וגו’". שלכאורה הלוא הדרך הוא, כשאדם מצוה לבנו שיתנהג בדרך הישר, מצוה לו לפי עניינו. אם הוא הולך בדרך תמים, מצוהו שיוסיף אומץ, ולא יסור מזה הדרך, ואם הוא הולך שובב בדרך ליבו ורוצה לנסוע מאתו, הוא מצוהו שעל כל פנים לא יסור מדרך השם לגמרי, חס ושלום, ואם יחליף העניינים, שיצוה לבנו ההולך בדרך הישר, שלא יסור מדרך ה’ להמיר דתו, חס ושלום, לא לכבוד יהיה לו וגם לבנו בציווי הזה. והכא הלוא ראש פרשת, "והיה", מדבר באנשים יראי ה’ ואוהבי שמו בכל לב ונפש, כמו שכתוב: "לאהבה" וגו’. ומה שייך בזה הסמיכות: "פן יפתה ועבדתם וגו’", ותו תיבת "וסרתם" לכאורה יתר הוא?

 

אבל האמת הוא כפשוטו, שמתחילה כתוב בפרשה: "ולעבדו בכל לבבכם", ואמרו חז"ל (תענית ב, ע"א): איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפילה. ולזה אמר הכתוב: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם", היינו שהיצר יפתה ליבכם לאמור: למה לי תו ללמוד תורה, מאחר שיש לי אהבת ה’, וברוך השם אני מתפלל בכל יום, די בכך, ומה בכך אפילו אם אסור מעתה לגמרי מן התורה, או שאסיר את בני מהתורה, הלוא הוא מתפלל בכל יום. ולזה בא הכתוב והודיע לנו, שסוף דבר יהיה על ידי הסרה מהתורה: "ועבדתם אלהים אחרים", וכמו שכתבנו בתחילה, שדבר זה דומה לדג שנלקח מן המים, שנעקר עצם חיותו בזמן קצר. כן הוא איש ישראלי, הסר מן התורה לגמרי, ומטה את עצמו מדרך המוסר לדרך אחר, ולא רחוק הוא מעבודת אלהים אחרים. [וברוך ה’, שכן נמצא בספרי על זה הפסוק, "פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם". כיון שהאדם פורש מן התורה מיד נדבק בעבודה זרה].

 

ולזה אמר הכתוב אחר כך: "ושמתם דברי אלה על לבבכם". היינו, שיכנסו דברי בעומק ליבכם מה שאמרתי לכם, שבסור האדם מן התורה, יבוא חס ושלום, לבסוף לעבודה זרה, ועל כן: "ולימדתם אותם את בניכם" וגו’, ולא תספיקו עצמכם במה שהבן מקיים מצוות תפילה. ועל זה מסיים הכתוב לבסוף: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" וגו’, כמאמרם ז"ל (בפרק חלק): "אין הגלויות מתכנסין אלא בזכות התורה שנאמר וגו’". והנה כל זה אפילו בדורות הראשונים, וכל שכן בזמננו, שהרבה והרבה סרו מדרך ה’ על ידי פרישה מן התורה, בודאי הוא עת לעשות לה’ ולחזק את בנינו לתורה ולתעודה.

 

 

 

 

 

אכן, עבודת המוסר היא לקבוע הדברים עמוק בלב. ומצאנו באגרת הרמב"ן שכתב לבנו בענייני מידות הגאווה והענווה, שציוהו גם לקראו פעם אחת בשבוע, הכל – כדי שיחקקו הדברים בליבו.

 

הקב"ה עזרכם לשבת בבית ה’ וללמוד, אבל דעו מה שכתוב במשלי (א, ב): "לדעת חכמה ומוסר" – תורה עם יראת שמים צריכים להיות משותפים יחד! (יראה ודעת לג"ר רבי יהודה סגל זצ"ל, ראש ישיבת מנצ’סטר).