הלב והמעיין – מכתב 8

 

 

שלום ארז,

 

תודה רבה על מכתבך המפורט. בהמלצתך חזרתי גם אל הדפים הראשונים להתכתבותנו ועיינתי בהם. בעזרתם הצלחתי למצוא שוב בתוכי את ההבנה, שהשאלה "מי אתה בכלל" לא אמורה להפחיד אותי.

 

אני קטן מאוד, ממש גמד, וגם בור וחדש ולא יודע כלום, ומהמקום הזה בדיוק אני רוצה לצאת לדרך של חיפוש ובירור. גם לקטנים מגיע ללמוד, ויש משהו יפה באינסוף הווריאציות של ההתקדמות מלא-כלום למשהו.

 

"הנה אני תינוק שרק נולד", חשבתי אחרי מכתבך, "אף אחד לא מאשים אותו על שאיננו יודע ללכת או לרוץ למרחקים ארוכים. הזמן יעבור, הוא יתפתח וילמד, יעזרו לו. המפתח להתפתחותו תהיינה דווקא השאלות ‘למה?’ ‘איך?’ ‘באיזה אופן?’ ואף אחד לא יטיח בו: "מי אתה שתשאל למה, תינוק טיפש, רק לחכמים יש זכות לשאול"…

 

אחרי שנחה דעתי ראיתי את יוסי בארוחת ערב ורציתי לומר לו: "אתה יודע מי אני? אני התינוק הכי שמח שיש! הקטנות שלי והבורות שלי הם הכלים, שבעזרתם אני מתכוון לגדול. אינני בוש בהם, להיפך, אני מתכוון לצאת איתם למסע מרתק של גילוי". אבל לא ניגשתי אליו. חששתי שדבריי לא יובנו, יישמעו לו תלושים ומוזרים, ויהוו הוכחה נוספת לכך שאני מסתבך והולך הרחק מן ה"פשטות המעשית הנחוצה לחיים"…

 

אולי נכון לאדם לעבור את מסעו הפנימי לבדו?

 

אבל היה משהו בתוכי שכן רצה להתחלק ברשמים, לכן סיפרתי ליוסי. הרגשתי שלדבר על התהליך זה לעשות אותו אמיתי יותר, קיים יותר במציאות. להגיד את הדברים זה גם לשמוע אותם, להתבונן בהם שנית – לחלוק את הרשמים ולבטא אותם זה כמו לתת לתהליך להיוולד אל המציאות. או אולי אני טועה?

 

האם יש ערך וחשיבות לחברות ולשיחה אמיתית עם חבר?

 

פתאום אני נזכר בערן, חברי מהאוניברסיטה שחזר בתשובה באמצע לימודי הפילוסופיה שלו. מעניין מה איתו היום. לפני שנתיים הוא למד בישיבה לחוזרים בתשובה בצפון, (אז לא עניינו אותי פרטיה), איני יודע בכלל אם הוא עוד שם. לא אהבתי את הגישה הווכחנית שלו ונמלטתי ממנו. כשהתחלתי להתעניין ביהדות היה בינינו רק קשר קלוש, ואחר כך גם הוא ניתק. לא סיפרתי לו שהחלטתי להירשם לישיבה, מפני שלא רציתי שהוא יזקוף את תהליך התשובה שלי לנאומיו העקשניים. האמת היתה שחזרתי בתשובה למרות דבריו ולא בגללם.

 

על כל פנים, עם אחד מחבריי לישיבה אני כבר לא מתכוון להתחלק. למרות שמשהו בתוכי מתעקש להאמין שלא רק אני מתלבט ולא רק אני רוצה להמשיך את התהליך – הרי כולנו הגענו לכאן מפני שידענו לשאול שאלות! מוכרחים להיות כאן מסביבי עוד כמה שמתהפכים על משכבם בלילות! אבל אני לא הולך לחפש אותם. אם מישהו רוצה – שיחפש הוא אותי. לא רוצה שיסמנו אותי או יתייחסו אלי כחריג. טוב לי לעבור את התהליך שלי בפרטיות, בלי שעיניים חטטניות תבלושנה לראות מה עשה לי ‘הראש החילוני’ שלי ועד כמה כבר ניזוקתי…

 

ויש לי שאלה עקשנית, שמנקרת בי לאורך מכתביך האחרונים, שבהם התחלת להסביר לי מהי ברסלב.

 

כתבת פעמים אחדות: הדרך לפגוש את הצדיק היא ללמוד בספריו.

 

כבר מצויים בידי אחדים מן הספרים של רבי נחמן. הלכתי לחנות במאה שערים ורכשתי לי ‘ליקוטי מוהר"ן’, ‘שיחות הר"ן’. כשהלכתי, לא חשבתי לקנות, כי אינני בעל אמצעים כרגע, חשבתי רק לעיין קצת. אבל אחרי שהמוכר אמר שהמספרים הכתובים בעיפרון הם אכן מחירי הספרים ולא מספרים סידוריים וכדומה, קניתי לי את המהדורות המוקטנות והידידותיות האלה במחיר שלא עלה על 15 ₪ לכרך.

 

ובכן, כעת יש לי כבר שלושה ספרים שהמוכר אמר שהם נחשבים כספרים עיקריים. פתחתי אותם פעמים אחדות. חיפשתי בתוכם את השראתו של רבי נחמן, את קולו ואת בשורתו…אבל צר לי להודות שלא מצאתי כל כך.

 

ב’שיחות הר"ן’ יש לפעמים פתגמים מבריקים ולפעמים רעיונות שאיני מוצא בהם חידוש. ב’ליקוטי מוהר"ן’ יש מושגים רבים כל כך שאיני מבין והקשרים מורכבים ומסובכים כל כך, שקשה לי מאוד למצוא את ידיי ורגליי. לפעמים אני מוצא שם איזו פסקה כמו: "כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, שהוא בחינת חוטם, כמו שכתוב: "ותהילתי אחטום לך" –  הפותחת א מאמר ב’ ב’ליקוטי מוהר"ן’. אבל מה זה? ומה זה אומר?

 

אני מבין את המילים, אבל לא מצליח לקלוט את מלא המשמעות. זה כמו צופן או כתיבת קצרנות – חייב להיות בספרים יותר ממה שגלוי לעין אם הצלחת לשאוב כל כך הרבה מהלימוד בהם. לי הם כמעט לא אומרים דבר.

 

אני לא מבין, ואפילו מודאג קצת: איך אמור המסר של רבי נחמן לעבור ולהתפשט בעולם? כמובן שאני מבין שרבי נחמן בעצמו כבר דואג לזה. השאלה שלי היא מה החלק שלנו בסיפור?

 

ואם תסלח לי שהשאלות שלי שוב נהיות אישיות – איך אתה התקרבת לרבי נחמן במהלך חזרתך בתשובה? האם זכית להכיר אותו דרך ספריו, כפי שתיארת לי? האם פשוט פתחת ‘ליקוטי מוהר"ן’ ואורו עיניך?

 

אני לא זוכה לזה, למרות שאני מנסה, ובמידה מסויימת אפילו רוצה בכך (אל תגלה ליוסי).

 

אשמח לתשובתך,

דניאל.

 

***

 

 

 

דניאל יקר,

 

שוב שמחתי לקבל את מכתבך. זכות היא לי ללוות את מסעך האישי אל ה’ יתברך.

 

שאלת: "אולי נכון לאדם לעבור את מסעו הפנימי לבדו?" וגם: "האם יש ערך וחשיבות לחברות ולשיחה אמיתית עם חבר?"

 

ובכן, רבי נחמן מלמד שלחבר אמיתי יש חשיבות גדולה ומעלה נחוצה ביותר בחייו הרוחניים של כל יהודי. למעשה, חז"ל עצמם מתבטאים בצורה נחרצת מאוד בסוגיה זו וכותבים: "או חברותא או מיתותא" (תענית כו), וכן אומר רש"י: "אם אין לו לאדם אוהבים – נוח לו שימות" (בבא בתרא טז).

 

בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן מרחיב רבי נחמן את הדיבור אודות סוגיה זו ושם הוא כותב, שכדי שאדם יזכה לברר בצורה יהודית מדוייקת את כל סוגיות חייו וימלא את תפקידו האמיתי עליו להתחבר תדיר לשלוש נקודות: נקודת החבר, נקודות ההתבודדות ונקודת הצדיק.

 

נקודת ההתבודדות (הקרויה שם ‘בינו לבין עצמו’) היא ההכרח של כל יהודי להקדיש זמן בכל יום למחשבה והתבוננות על חייו ותכליתם, כל זה באופן של שיחה אישית עם בורא עולם, לפניו הוא שוטח את הדברים.

 

נקודת החבר היא הצורך להיוועד (אם אפשר בכל יום – מוטב) עם חבר אמיתי שאוהב אותי באמת ושהתקדמותי הרוחנית חשובה לו, ובהתוועדות זו ללבן דברים בחיי, לקבל תמיכה והארה לזכות להתייחסות אמיתית לסוגיות חיי, התייחסות הבאה מתוך אכפתיות אך איננה נגועה בהונאה עצמית כפי שאדם עם עצמו נגוע לרוב.

 

נקודת הצדיק היא ליבון ובירור של סוגיות חיי מול התורה ומול דעת התורה. כמובן שכאן אדם זקוק לסיועו של צדיק, והצדיק הוא אדם שאיננו רק בקי בתורה, אלא כל אורחות חייו מושתתות בשלמות על התורה ועל רוח החיים הנושבת בה (כפי שמובא בליקוטי מוהר"ן תורה ח). אדם כזה איננו רק מורם מעם כשלעצמו, אלא הוא מסוגל ומעוניין לקרוא גם את נפש הבא אליו ואת צרכיו המדוייקים, ולהורות לו דרך שמתאימה לו באופן אישי לפי שורש נשמתו. כמובא בבקשת משה מהקב"ה שימנה מנהיג תחתיו: "וידבר משה אל ה’ לאמור: יפקוד ה’ אלוקי הרוחות לכל בשר" (במדבר כז, פסוק טז). פירש רש"י: "למה נאמר? (אלוקי הרוחות) אמר לפניו (משה לפני הקב"ה): ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

 

רבי נתן ב’ליקוטי הלכות’ מתייחס לסדר הדברים וכותב שנקודת החבר איננה יכולה להיות ראשונה. כלומר – רק לאחר שלמדת באיזה אור מסתכלת התורה ורואים הצדיקים את העניין (נקודת הצדיק), וליבנת דבר מה עם חברך, אז יש לך ‘חומר’ לטפל בו בינך לבין עצמך (התבודדות).

 

ולגבי שאר שאלותיך:

 

שאלת על האמור ב’ליקוטי מוהר"ן’ תורה ב’: "כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, שהוא בחינת חוטם, כמו שכתוב: "ותהילתי אחטום לך".

 

אתה צודק, יש כאן מושגים רבים הטעונים בירור, אפילו במשפט קצר כמו זה שציטטת. ‘ליקוטי מוהר"ן’ אינו ספר של וורטים חסידיים, דרשות או רעיונות בעלמא. זהו ספר שיש ללמוד אותו ברצינות ובשיטתיות אם רוצים להבין את הדברים לאשורם.

 

יש לנו ברוך השם, שמונה עשרה כללים ללימוד ‘ליקוטי מוהר"ן’ (כללים אלו מופיעים בספר ‘ביאור הליקוטים’ ובקיצור בחלק מן המהדורות של ‘ליקוטי מוהר"ן’) ודוגמאות רבות לשימוש בכללים אלו תוכל למצוא בספרי ‘רוח צפונית’.

 

אכתוב לך כאן התייחסות מתוך ‘רוח צפונית’ להבנת הציטוט שהבאת. בהשקפה ראשונה נראית הראיה שרבנו הביא בפסוק זה בלתי מובנת, שכן אם רצונו לומר ש"תפילה בחינת חוטם" כלומר שהיא קשורה באופן כלשהו לחוטם, מה הראיה ב"תהילתי אחטום לך"?

 

הפסוק במלואו הוא "למען שמי אאריך אפי ותהילתי אחטום לך לבלתי הכריתך" (ישעיהו מח), ופירושו הפשוט הוא שהקב"ה אומר שיש לו מידת סבלנות וארך אפיים לעוברים על רצונו והוא ממתין לתשובתם. מידה זו, אומר ה’, היא אחד משבחיו, "תהילתי", התהילה והשבח שלי (אומר ה’) הוא מה ש"אחטום לך", דהיינו שאני כובש כעסי ואינני ממצה את הדין עם האדם. ומה קשור עניין "תהילתי" שפירושה שבח ה’ לעניין תפילה? ומהו בחינת חוטם? האם הסמיכות של המילים "תהילתי" ו"אחטום" היא ראיה מספיקה לקשר התפילה עם מושג החוטם?

 

אומנם כשנתבונן בדבר נגלה פנים אחרות. "תהילתי", דהיינו השבח שלי, אומר הקב"ה – במה שראוי שישבחו אותי – הוא אכן סוג של תפילה, שכן רבנו עצמו מביא בהמשך דבריו ששבח הודיה הוא אחד מחלקי התפילה ("כי התפילה הוא פי שניים. שניים, שיש בהם שיבחו של מקום ושאלת צרכיו").

 

ומהו "בחינת חוטם"? בפשט הפסוק, המילה "אחטום" משמעה אתאפק, אתאזר בסבלנות. ואם כן, "תפילה בחינת חוטם" פירושה "תפילה בבחינת סבלנות", כלומר שרבנו אומר כאן בעצם שמרכיב יסודי ומהותי בתפילה הוא הסבלנות, להתפלל ושוב להתפלל ולהמשיך ולצפות לישועה גם אם לא נענינו מיד, וכן אמרו חז"ל אודות התפילה: "כיון שרואה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל" וכן אמרו שתפילה צריכה חיזוק, דהיינו התמדה והתעקשות בתפילה צריכות חיזוק.

 

יסוד זה של סבלנות בתפילה מופיע בהמשך דברי רבנו באותה תורה (סעיף ו) "וכשאנו רואים אורך הגלות ובכל יום אנחנו צועקים אליו ואינם נושעים, ויש מעמנו בני ישראל, שטועים חס ושלום בליבם, שכל התפילות הם לריק. אבל באמת כל התפילות, הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם…ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח דא משה, וישלים אותה ויקים אותה בשלמות".

 

קטע זה בא לחזק אותנו באמונה שתפילותינו אינן שבות ריקם, למרות שאינן נענות מיד – הן מצטברות וסופן לפעול ישועה, ועל כן אל לנו להתייאש כי אם להתאזר בסבלנות ולהמשיך ולהתפלל. (ואף כי רבנו מדבר כאן אודות תפילה על הגאולה, בודאי שייך עיקרון זה בכל תפילה ותפילה, אודות הגאולה הפרטית בכל עניין ועניין כמו אודת הגאולה הכללית עליה סובבים דבריו).

 

למדנו, אם כן, בהתבוננות בפשט הפסוק, שתפילה בחינת חוטם משמעה תפילה מתוך סבלנות, התמדה ונחישות. אך עדיין לא לגמרי מובנת הראיה שבדברי רבנו "ותהילתי אחטום לך" שמשם צריכים אנו ללמוד סבלנות בתפילה, הלא פשט המילה "אחטום" מתייחסת לה’, כלומר נושא הפסוק הוא סבלנותו ולא סבלנותנו.

 

אולי כך יתפרשו הדברים:

 

מדוע, בעצם, אנו קצרי רוח? מדוע אנו מצפים שתפילתנו תיענה מיידית? כנראה שהסיבה לך היא הרגשתנו שמגיע לנו להיענות, כשם שאדם מבקש שכר חלף עבודתו.

 

השקפה זו של קוצר רוח לגבי היענות לתפילותינו, מתוארת בדברי חז"ל כדבר מסוכן, שעלול לגרום דין על המתפלל. תפילה מסוג זה נקראת בדבריהם "עיון תפילה" והיא נמנית כאחד מן הדברים ש"מזכירים דינו של אדם", כלומר כשאדם מתנהג כאילו הוא ראוי למילוי בקשתו, אזי כביכול פותחים בשמים את תיקו ובודקים האם אכן הוא ראוי כפי שנדמה לו, ודבר זה מעורר עליו דין, שכן מי שהוא זה שיוכל לומר שמעשיו כה שלמים וחסרי דופי עד שיכנס בגדר "ראוי"?

 

כנגד שגיאה נפוצה זו יוצא רבנו בדבריו, והראיה שהוא מביא לדבריו מכילה "חיסון" נגד סכנת "עיון תפילה".

 

מה, בעצם, אומר הפסוק "תהילתי אחטום לך"? הקב"ה אומר לנו כך: השבח שלי הוא שהנני מתאפק מלמצות את הדין עם החוטאים ומצפה לתשובתם. המסר בדבר זה הוא ברור: לא די שאין אנו "ראויים" לשפע או לטובה שתושפע עלינו, אם נבדוק למה אנו "ראויים" על פי מעשינו – ראויים אנו חלילה לדין. לאור השקפה זו, שבה אדם מבין שאינו ראוי לדבר, וכל מה שיש לו ניתן בחסד וכמתנת חינם, בודאי כבר לא יעלה על דעתו בתפילה לבוא בטרוניה או בתביעה כמי שהדבר מגיע לו. אם ה’ הוא סבלן שלא למצות עמי את הדין, שזהו פשט הפסוק, מן הראוי שאף אני אהיה סבלן כשאבקש את חסדו, ולא אעלה על דעתי לתבוע דבר בדין, שזה רק יעורר עלי דין.

 

נמצא שהפסוק "תהילתי אחטום לך" מבאר היטב את בחינת הסבלנות שנצרכת בתפילה, ואינו רק קשר מילולי בעלמא.

 

זו היא דוגמא קלה ללימוד העיון. סוג לימוד כזה, שמחפש תשובות לכל השאלות ומעמיק בחומר כדי לפענח אותו עד פנימיותו נקרא ‘עיון’, אבל יש גם לימוד של ‘בקיאות’. כשם שיש נחיצות לשני סוגי הלימוד בכל חלקי התורה, כך הם הדברים גם בספרי רבי נחמן מברסלב והוא אף אמר, שרצונו שילמדו בספריו שני סדרים, אחד בבקיאות והשני בעיון. חז"ל לימדונו, שהבקיאות היא התשתית והיסוד לעיון, ברור שמי שרוכש לעצמו בקיאות בסיסית בתורה – הוא היכול לעיין בה.

 

יוצא מדברינו למעשה, שכדי להיכנס לתורתו של רבי נחמן, כדאי שתקבע לך שני סדרים, כרצונו. סדר אחד שבו ‘תעבור’ על הדברים בהבנה בסיסית, ככל שתוכל, וכך תקלוט מושגים חדשים ורוח הדברים תתחיל להכות בליבלך שורשים. (בסדר כזה, כדאי, לדוגמא, לעבור על ‘ליקוטי מוהר"ן’, ‘שיחות הר"ן’, ‘משיבת הנפש’, ו’השתפכות הנפש’, או ‘ספר העצות המבוארות’ לר’ שמשון ברסקי ז"ל). וסדר שני שתבחר לך בו נושא אחד או תורה אחת מתורותיו ותנסה לעיין ולהעמיק בה. תרשום לעצמך את השאלות המתעוררות לך בהבנת הדברים, תלמד היטב את המבואות שרבנו מביא, תחזור ותשנן היטב את התורה כולה כדי שתהיה שגורה על פיך, וכמובן תישא תפילה לפני ה’ שיפתח את ליבך ואת עיני שכלך להבין הדברים על בוריים ואמיתתם ולקיימם כראוי. שכך הורונו חז"ל: "מה יעשה אדם ויחכם? יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "כי ה’ ייתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (מסכת נידה דף ע). (כללי לימוד העיון ב’ליקוטי מוהר"ן’ ודוגמאות רבות תוכל למצוא בספרי ‘רוח צפונית’).

 

כל האמור, הוא כאשר אין לך מישהו ללמוד איתו, אבל אם תוכל למצוא חברותא (ללימוד בעיון), מה טוב ומה נעים.

 

ועוד שאלת: "מה אנחנו אמורים לתרום להתפשטות המסר של רבנו בעולם?" ובכן, רבי נחמן הורה לתלמידו רבי נתן לכתוב ‘קיצור ליקוטי מוהר"ן’, ובו מצויות ההוראות היוצאות למעשה מכל תורה ותורה. וכן את ‘ליקוטי תפילות’, המעוררות את הלב בבקשת רחמים על כל נושא ונושא המוזכר בדבריו. רבים מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו הלכו בדרך זו, וכתבו ליקוטים מספריו בנושאים שונים. כאלה הם הספרים: ‘ליקוטי עצות’, או ‘השתפכות הנפש’ (ליקוט הדברים בעניין התחזקות ועידוד). ספרים אלה בודאי מובנים לכל נפש, ואינם דורשים מן הקורא עיון עמוק או רמה תורנית גבוהה.

 

גם אני ניסיתי לתרום משלי בדרך זו, ובכל ספריי אני מנסה להעביר את דברי רבנו באופן מותאם וקרוב לנפשו של בן דורנו המנסה לטעום ולהיוודע לדעת רבי נחמן, לצורת הסתכלותו ולעצותיו בנושאים שונים, כמו התבודדות, שמחה ועוד.

 

מלבד האמור לעיל, גם בספרי רבנו עצמם כגון ‘ליקוטי מוהר"ן’ או ‘שיחות הר"ן’ וכדומה, יש קטעים רבים שמובנים לכל אדם. כל זה, מלבד הכוח הסגולי האדיר, המעורר את הלב, שעליו מדווחים רבים המתקרבים לספריו.

 

וכאן אנו שבים, כבקשתך, אל הסיפור האישי שלי. איך התקרבתי לרבי נחמן ולספריו?

 

האמת היא שזמן רב לפני שזכיתי לשמור מצוות, פגשתי במקומות הכי לא צפויים בעולם, ספרים של רבי נחמן. מצאתי את ‘ספר המידות’ ואת ‘ליקוטי עצות’. כיום ברור לי שלא הבנתי באמת מה כתוב שם (איך יכולתי, כשכל הנושאים שם שאובים מן התורה, ובורותי היתה מוחלטת), אבל למרות זאת הרגשתי. הרגשתי שיש פה משהו אמיתי וחזק, שונה מכל מה שאני מכיר.

 

עברו חודשים רבים. בחסדי ה’ עלי פגשתי ביהודים שומרי מצוות שפתחו לי את הדרך לעולמו של הקב"ה ולתורתו. אז – ניסיתי להתחבר בצורה שיטתית יותר לספרי רבי נחמן. התחלתי לשמוע שיעורים, פגשתי אנשים, ובד בבד עם חזרתי בתשובה ולימודי התורה הכלליים שלי, התחלתי ‘לטחון’ את ספרי רבי נחמן. למדתי בהם הרבה והבנתי מעט, אבל המעט הזה ריגש ועורר אותי. ניסיתי ליישם את המעט הזה, ובמקומות שהצלחתי החלו אורות חדשים לחדור לחיי.

 

שנים עברו, הפכתי לחסיד ברסלב, אבל בתוך תוכי הרגשתי מועקה. ידעתי שהקשר שלי עם רבי נחמן ותורתו אינו עמוק דיו. שיש שערים שקיימים אי שם ואני עומד מבחוץ להם. חיפשתי את השערים, והתחננתי לשמים שימציאו לי מורים, שיגלו לי את המפתחות. "חייב להיות עוד, עמוק יותר, בהיר יותר, מוביל יותר פנימה, לעומק הדברים ותכליתם".

 

תפילותי נענו, ייסורי נפשי עוררו רחמים בשמים, ואז גיליתי, בעזרת חברים יקרים, בספרי ברסלב עצמם, את מפתחות העיון. את הדרכים והכלים שרבי נחמן גילה ורבי נתן תלמידו הסביר ופיתח – איך להיכנס להיכלותיו המוארים פנימה.

 

אינני משטה בעצמי לומר שכבר ‘הגעתי’, תורה ה’ ותורת צדיקיו אין סוף היא. שערים ודרכים רבות ולא נודעות עוד לפני בלי ספק, אבל אני יודע: אם אבקש, יפתחו לי. אם אתעקש, אגיע. אם אמתין, אענה.

 

האינך חש גם אתה, שדבר מה עמוק ונסתר, מואר ויקר, מחייך אליך מבעד לדברי המנחם הגדול ומעברם?

 

מצפה לתשובתך,

ארז.

 

(מתוך: הלב והמעיין – מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").