מקצוע הדיבור

השפעת הלשון והדיבור אינה רק בקביעת גזר דין מוות על האדם או במתן אריכות חיים, כפי שאמר החכם באדם, אלא הלשון היא שתקבע אם מסגרת הנישואין.

7 דק' קריאה

הרב שמחה כהן

פורסם בתאריך 06.04.21

נקודות קשר רבות ישנן לבעל ולאישה, ולכל אחת מהן יחוד משלה.
 
אחת – בלתי חשובה, אך תמידית. אחרת – חשובה, אך מקשרת רק לעיתים רחוקות. נקודת הקשר החשובה והזמינה ביותר בין בני אדם בכלל ובין בני זוג בפרט, היא הדו-שיח שביניהם, ועל כן נקרא המין האנושי "מדבר".
 
שונה קשר זה משאר האמצעים המקשרים בני אדם זה לזה.
 
למשל, הלחם שמוכר בעל המכולת מקשר בין הקונה למוכר. כך גם המונית מקשרת בין הנוסע לנהג המסיע. אך אלה הם 'קשרים מקריים', משום שהלחם והמונית לא נוצרו במקורם לקשור בין בני אדם. לעומת זאת, הדיבור הוא 'קשר מהותי', כיון שהוא נוצר כדי לקשר את בני האדם זה לזה.
 
על כך כתב הרב שלמה וולבה זצ"ל, בקונטרס "פלך השתיקה ופלך ההודיה":
 
"עצם יצירת הדיבור – להתקשרות וקירוב. מכאן החומרה הרבה במי שמשתמש בדיבור לריחוק והפרדה – ארבעה אין מקבלים פני שכינה: כת לצים, כת שקרנים, כת חנפנים וכת מספרי לשון הרע. הרי מציאות האדם הוא כוח הדיבור, מפני שמציאותו הוא – יצור חברתי. מעילה בכוח הדיבור והפיכת מכשיר הקשר לפגיעה בעצם מהות האדם – אינו מקבל פני שכינה".
 
יותר ממה שהדיבור מקשר את בני החברה האנושית זה לזה, הוא מקשר בין בני זוג. קשר זה בא לידי ביטוי בכמה מישורים:
 
בעזרת הדיבור – משיגים סיוע מבן הזוג.
בעזרת הדיבור – מביעים רגשות.
בעזרת הדיבור – מציגים משאלות.
בעזרת הדיבור – פורקים מצוקות ודאגות.
באמצעות הדיבור – פוגעים בבן הזוג.
ועל ידי הדו-שיח – נקשרים הלבבות.
 
בהעדר שיחה נכונה, נוצרת תחושה של ניכור והתנתקות בין בני הזוג. אט אט, חשים שהמשותף ביניהם הם רק דברים טכניים – המגורים בדירה המשותפת, הדאגה לפרנסה ולילדים, אבל לא המערכת האישית שלהם.
 
הניכור שנוצר, מפתח תחושה שלילית, שבסופה תבוא שנאה, חלילה. תחושת הניכור יכולה להתפתח לא רק מהעדר שיחה משותפת, אלא גם כאשר אחד מבני הזוג נשאל שאלה וזמן רב חולף עד שהוא משיב, או כשהוא מעמיד פני לא-שומע, או משיב קצרות "כן", "לא", וכן כל תופעה אחרת המעידה על חוסר עניין שהוא מגלה בשיחה.
 
עובדה היא שהפעולה הראשונה בהתנתקות רגשית בין בני אדם, היא, ה'ברוגז' – אין מדברים עם הזולת. לא פלא הוא, אפוא, שכאשר רצה הקב"ה להפריד בין בוני המגדל, בדור הפלגה, הוא בלל את שפתם, כדי שלא יוכלו לדבר זה עם זה.
 
שלמה המלך, החכם מכל אדם, הגדיר בהגדרה חריפה את ההשפעה שיש לדיבור וההשלכות שלו, בביטוי: "מוות וחיים וביד הלשון" (משלי יח).
 
אין ספק שדברים רבים הסובבים את האדם מסוגלים לאפשר לו את המשך חייו, או חס וחלילה לקפדם. אך כנראה, שיותר מכל איבר אחר, הלשון היא המסוגלת להביא את האדם לחיים, או למוות, חלילה. אולם השפעת הלשון והדיבור אינה רק בקביעת גזר דין מוות על האדם או במתן אריכות חיים, כפי שאמר החכם באדם, אלא הלשון היא שתקבע אם מסגרת הנישואין תהיה דבר שהמוות טוב ממנו, או שמוסד הנישואין יהיה כזה שכדאי לחיות עבורו.
 
על פי רוב, אין אדם מתייחס להשפעת לשונו על הסביבה. לכן אין הוא מתכנן כלל את המילים והמשפטים האמורים לצאת מפיו. הוא מדבר באופן שוטף, ואם יש צורך הוא מתקן את אמירתו, או מבהיר אותה.
 
החלטה מודעת על מה לדבר או איך לשוחח, קיימת רק כאשר אדם עומד לדבר בפני אנשים חשובים, בעלי השפעה, או אנשים שערכם גדול בעיניו – רב חשוב, או פקיד שיש להחלטתו כוח השפעה, או-אז, הוא חושב על כל מילה האמורה לצאת מפיו, ולעיתים קרובות הוא מתכנן אף את צורת הבעתה.
 
יתירה מכך, קיים קשר מעניין בין הדיבור למחשבה – מחד, אנחנו עשויים לעזור למחשבה להבין ולהבהיר דברים מסובכי הבנה, וזאת אנו עושים על ידי פירוט הליכי המחשבה בפינו, כאמרתם של אנשים "לחשוב בקול". בכך אנו מפחיתים את הקשיים הקיימים בניתוח וסידור נכון של נושא מורכב.
 
מאידך, כאשר אדם מדבר בלא הכוונת המחשבה, הרי הדיבור מגביל את המחשבה. כך כותב המהר"ל בפרושו לפרקי אבות (א, משנה יז): "שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
 
מסביר המהר"ל: "וזה בא ללמד, כי כאשר ישתוק האדם, אז השכל פועל פעולתו, שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם שני דברים מתחלפים – השכל והגוף. ולפיכך אם כוח הגוף שהוא השכל הדברי פועל, אין השכל העיוני פועל, ויבוא לידי טעות. לכן ראוי שישתוק ולא יפעל כוח הדברי (כוח הדיבור), ואז השכל יפעל פעולתו".
 
כלומר, בדיבורו של אדם ישנם שני מצבים:
 
מצב א
 
הדיבור השוטף והרגיל, כשבני אדם וחברים משוחחים ביניהם. במצב זה אין כמעט תכנון של הדיבור והשיחה, אלא הלשון מביעה את רחשי הלב, והשכל עוקב אחר הנאמר. אם יש צורך לתקן את הנאמר, אדם מבהיר את דבריו באמצעות משפטים נוספים. יסודו של התהליך הוא היגררות המחשבה אחר הדיבור. שהרי המחשבה אינה מתכננת את מה שיאמר, אלא רק מתקנת בדיעבד את אשר נאמר.
 
בנוסף לכך, כיון שהמדבר עסוק בשיחתו, לא תמיד הוא מבחין בשידורים העקיפים שהוא משדר למאזין, על ידי קצב הדיבור שלו וטון השיחה. לא פעם אפשר לשמוע בן זוג שמאזין, ומגיב: "מדוע אמרת לי כך וכך…" והמדבר משיב בפליאה: "אני אמרתי? לא יכול להיות!"…
 
הסיבה לסתירה בין השניים, היא שהמאזין הוא שקט לחלוטין וקשוב לדובר, 'שומע' בהבעתו של הדובר גם דברים שלא נאמרו במילים עצמן, אך הוא מביע אותם בנגינת מילותיו, בקצב, בשילוב הבעות פנים ותנועות ידיים. כל אלה מלמדים על דעותיו של הדובר לא פחות מן המילים עצמן.
 
מצב ב
 
הדיבור המחושב, הוא דיבור המתוכנן על ידי המחשבה. בו החשיבה וההחלטה מה לומר, נקבעות במודע עוד לפני ההוצאה מן הפה (אותו הדגמנו בדיבור בפני אדם חשוב). המהר"ל מדמה את שתי האפשרויות, באמרת חז"ל: "לעולם יהיה אדם זנב לאריות ואל יהיה ראש לשועלים" (אבות, ד). כלומר, עדיף שהפה יהיה טפל לשכל ויבטא רק מה שהשכל יורה לו לומר, מאשר יהיה השכל טפל לפה וייגרר אחריו.
 
חז"ל המשילו את אמרתם בשתי חיות אלו דווקא, משום שכאשר האריה רוצה להפגיש את זנבו עם ראשו, הוא אינו מפנה את ראשו לזנבו, אלא את הזנב לראש. לעומתו, השועל המבקש להפגיש את זנבו עם ראשו, הרי הוא מביא את ראשו אל זנבו. לכן אמרו חז"ל שעדיף להיות זנב, אם הוא זנב של אריה, כיון שהמוביל וקובע הוא ראשו, ואין להיות ראש של שועל, שאז מה שיקבע לראשו הוא זנבו.
 
את ההבדל בין הבעה מתוכננת ומחושבת לבין הבעה שאינה כזו, אפשר לראות ולבחון בהבדל שאנשים מתייחסים לדברים שהם אומרים, לעומת מה שהם כותבים. כאשר הדברים נכתבים עולה תשומת ליבו של הכותב למילות הנכתבות עשרות מונים מאשר אם היה אומרן.
 
מקצוע הדיבור
 
כדי ללמוד את הטכניקה לשיחה נכונה בין בני אדם בכלל ובין בני זוג בפרט, נעקוב אחר הדברנים המקצועיים, שמלאכתם מחייבת אותם להתייחס לצורת דיבורם. בין אנשי המקצוע באומנות הדיבור, נוכל למצוא רבנים, מורים, דרשנים, נואמים ושדרנים.
 
ההבדל בין המשוחח הרגיל לבין הדברן המקצועי, הוא שבעוד שהמשוחח מתמקד בתוכן הדברים שהוא אומר, הדברן המקצועי מתמקד באופן הגשת ובאיך הוא נשמע. הוא מכוון את דבריו לא רק על פי רצונותיו וצרכיו, אלא על פי כושר הקליטה של המאזין. חלק מכישוריהם המוצלחים הם 'מתנת שמים' – תכונות שאדם נולד עימהן ולא היה לו צורך ללמוד אותן, אולם את רוב עיקרי תורת הנאום יש צורך ללמוד, כי הם אינם טבעיים.
 
העיקרון הראשי והבסיסי, ואולי היחיד בתקשורת אישית והמונית, הוא לא איך ומה אתה אומר, אלא איך ומה שומע המאזין. לכן, כל מרצה יודע שעליו להתאים את נושא שיחתו לציבור מאזיניו, הן מבחינת התוכן והן באופן ההגשה.
 
תפקידה של ההרצאה הוא ללמד את המאזינים דברים חדשים, שעדיין אינם יודעים אותם, או שלא ירדו לעומקם, ובהתאם לכך יכין אותה המרצה.
 
אולם מעל ומעבר לתוכן המרתק של ההרצאה, הצלחתה תלויה ב'איך' הנושא יוגש, יותר מאשר בתוכנה. ה'איך' הנושא יוגש, יקבע את עומק השפעת דברי המרצה, ומשך הזמן שבו יהדהדו הדברים בנפשו של המאזין. צורת ההגשה קובעת בהרצאה, עד כדי כך שלעיתים קרובות אנשים מסוגלים להיות מרותקים למרצה היודע ל'הציג' היטב, להשתמש בביטויי לשון יחודיים, המלווה את דבריו בתנועות ידיים מתאימות, אף על פי שלמעשה, כמעט שאינו אומר דבר משמעותי. הניסיון מוכיח שההתרשמות החיובית תישאר אף לאחר סיום ההרצאה, גם כשהמאזין כבר אינו רואה את המרצה לנגד עיניו.
 
כיון שברור שצורת ההגשה חשובה ביותר, מרצה מעולה המבקש להשיג את מירב ההישגים מהרצאתו, ישקיע חשיבה רבה לא רק בתוכן ההרצאה, אלא אף ב'איך' היא תוגש, ובצורה שתקלט על ידי המאזין:
 
הוא ישתדל לדבר בצורה שתערב לאוזנו של השומע.
הוא יודע שדיבור בקול גבוה מדי, יוצר תחושה מדומה של מתח.
הוא יודע שהוא לא ידבר נמוך מדי, כיון שבכך הוא מעייף את השומע עד כדי התנתקות.
 
כמו כן, מרצה המשמיע את דבריו במשפטים קטועים ואינו מסיימם, מקשה על המעקב אחר הרעיון שהוא מנסה ללמד, משום שבעוד שהמאזינים מייגעים את מוחם בהשלמת חלקי המשפט החסרים, בינתיים המרצה כבר ממשיך את הרצאתו ואומר את המשפט הבא, ושוב המאזין רץ במוחו אחריו ומתעייף. בדומה לכך, מרצה המבליע אותיות בדיבורו, גורם לעייפות מחשבתית של המאזין, המנסה לנחש איזו אות חסרה בדבריו.
 
גם אנשי התקשורת הכתובה משתדלים להשקיע רבות ב'איך' יוגש העיתון או הספר, כדי שהקורא לא יתעייף מהקריאה ויניח את העיתון מידו. זו הסיבה שהעיתון מודפס בטורים צרים, כדי לחסוך את הטיית ראשו או עיניו של הקורא ימינה ושמאלה ואף לא יזדקק לחפש היכן מתחילה השורה הבאה. גם האותיות אינן קטנות מדי, ורווח מפריד בין שורה לשורה. העימוד נאה ומורכב גם מתמונות כדי 'לשבור' את החד-גוניות של האותיות.
 
מעל ומעבר לכל מה שצוין, קיימים עקרונות בתקשורת שיחתית, שבלעדיהם לא תצליח שום דרשה או הרצאה: (א). אהבת המאזינים. (ב). מבע מאיר פנים ומחייך. (ג). אמונה במה שאומרים.
 
דו-שיח בהידור
 
רוב העקרונות בשיחה בציבור, נדרשים גם בשיחה שמנהלים בני זוג. כשם שיש מרצים המרתקים את המאזינים, כך יש אנשים שנעים לשוחח איתם. לעומתם, יש ונתקלים באנשים שמורגש מתח מסוים בעת שמאזינים להם. רובם של האנשים מצויים בתווך שבין שני סוגים אלה.
 
כאמור, מרבית העקרונות הנדרשים בשיחה בציבור, נדרשים גם בשיחת יחיד, אלא שבעוד שהמרצה המקצועי מודע לצורך לעשות מאמץ כדי שדבריו ייקלטו על ידי המאזין, ולשם כך הוא משתמש בטכניקות המקובלות על המאזין, המשוחח (בשיחה של שניים) אינו מודע לאותם עקרונות ואף אינו מקדיש מחשבה מספקת ל'כיצד' הוא נשמע.
 
מתברר, שההמלצה לדבר בצורה שתהיה נעימה לאוזנו של המאזין, אינה עצה טובה בלבד, אלא היא כלולה במצוות "ואהבת לרעך כמוך". כך כתב רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל (מנהלה הרוחני של ישיבת מיר), במכתב תגובה לאגרת שנשלחה אליו מאת קרוביו:
 
"בין אדם לחברו לא גרוע ממצוות אתרוג, שנצטווינו עליו 'התנאה לפניו במצוות'. ואם כן כמה מן ההידור צריכים בעת שכותבים מכתב אחד לרעהו – נייר יפה, דיו טוב, ואותיות בהירות. ומה גם דברים טהורים ונאים, והעיקר לא בחיפזון, למען שיהיה מזה לרעהו ריח ניחוח והנאה מרובה.
 
ובעיקר ובייחוד, כל מה שנוגע בין אדם לחברו, כך צריכים לעשות הכל בכוונה רצויה. זאת אומרת, לחשוב בכיוון אודות חברו, ולא רק לצאת ידי חובה ולהיפטר…"
 
על פי עקרונות אלה, שקבע ר' ירוחם זצ"ל, שכתיבה נאה, וכמוה דיבור נאה על כל היבטיו, כלול במצוות "ואהבת לרעך כמוך", חייב אדם ללמוד ולדעת מה הם הדברים וההתנהגויות הגורמים נעימות לחברו, בכתיבתו ואו בדיבורו, ולהשתמש באותם גורמים לשם כך. ככל שיפתח מודעות לצורה שבה הוא משוחח ומעביר מסרים, הוא יכול לגרום לכך שבן זוגו ימצא עניין בשיחה עמו.
 
חבל מאוד שאנשים מתלוננים רבות על חברים, קרובים ועל בן זוגם, שאינם מוצאים עניין לשוחח איתם, זאת משום שאין הם (המתלוננים) מנסים ללמוד דבר-מה בצורת הדיבור שלהם, המציב מחסומים בפני שיחה מהנה איתם.
 
"מקצוע הדיבור" – חובה! זאת משום ששיחה שבה משולבים עקרונות "מקצוע הדיבור", גורמים בסופו של דבר שהמאזין יחוש (כלפי המדבר): "אתה מעניין אותי, יש מה ללמוד ממך, נעים לשהות במחיצתך"…וכשמדובר בשיחה בין בני-הזוג – קל וחומר!
 
 
 
* * *

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה