הפרח שניצח

 

 

השנה 1944. מלחמת העולם השניה עומדת לפני סיומה, והיפנים עורכים לראשונה את מתקפות ההתאבדות של טייסי הקמיקזי על ספינות מלחמה אמריקאיות במפרץ לייטה. הצלחה זו הביאה בעקבותיה הגברת מאמץ באימון טייסי הקמיקזי להתרסקות מכוונת של מטוסים, נושאים מטען כבד של פצצות על אוניות הצי האמריקאי המשייטות באזורי הלוחמה.

יאן בינג, צעיר כבן עשרים, היה באותם ימים פרח טייס בבסיס האימונים של טייסת הקמיקזי, בעיר קגושימה, בדרום איי יפן. שיטת העבודה של מפקדיו היתה להמאיס את החיים על פיקודיהם ככל האפשר, עד שהמוות כלל לא היה נחשב בעיניהם מפחיד ומאיים. במקביל, קשרו מנגנוני התעמולה זרי תהילה לאותם שהקריבו את חייהם למען ניצחון הקיסר היפני. האימונים היו אינטנסיביים ומפרכים, תוך משמעת מאוד מחמירה. על כל הפרת כללים ולו הקטנה ביותר נענשו הצוערים במאסר או בצינוק לתקופה זו או אחרת.

כך אירע שיאן בינג נכלא בתא מעצר בודד, למשך שלושה שבועות, על עבירת משמעת זניחה ביותר.

המעבר החד ממגורי הצוערים המרווחים, לתא המעצר הצפוף והמצחין הכה אותו בהלם. עקב התנאים המדכאים והבדידות הנוראית הוא נפל מהר מאוד בזרועות הייאוש. הידיעה שבתום המאסר, ממילא צפוי הוא להתרסק יחד עם מטוסו, לא נתנה לסבל העכשווי כל משמעות, אט אט החל לחשוב כי אותם מחבריו שנקלעו לסיטואציה הזאת ובחרו למות למען הקיסר, אולי שגו כל כך בהחלטתם.

נקודת האור היחידה באפילת חייו, היתה דווקא גבעול צעיר רך וזעיר, אשר בדרך פלאים הצליח להכות שורש בחריץ בין אבני החלון הקטן שבתאו. יום יום היה יאן בינג עוקב כיצד עקשנותו של הצמח נושאת פרי, והוא מתחזק ומוציא לבסוף עלעל קטן.

 

חידה היא לו, מהיכן שואב הצמח כוחות כדי לחיות? כאן, בתוך החידלון של בור הכלא, כמעט ללא אור השמש הטובה, ללא יד מלטפת ותומכת, הוא שורד ברוב עוז והדר.

בבוקרו של היום החמישה-עשר להכלאו, גילה יאן בינג שהצמח הוציא פרח וורוד ונפלא, והמראה הזה חולל בקרבו מהפכה מחשבתית!

”אם כוחות החיות שהפגין צמח דל זה נגד כל תורת הסיכויים, הם כל כך נחושים”, חשב לעצמו, ”סימן שהחיים הם מעל הכל!"

 

מדוע צריכה מסכת חייו להסתיים באיבה, כשהוא הצעיר המוכשר, שעתיד מזהיר לפניו, ישלח יד בנפשו, כאן בבור הכלא. ואפילו אם יצא חי מפה, הרי נותר לו רק לייחל למות בהתרסקות. וכל כך למה? כדי להגשים את שאיפות הכיבוש של הקיסר היפני? או לזכות לכבוד לאחר מותו?

באותו יום, גמלה בליבו של יאן בינג ההחלטה לפרוש ממעגל המוות.

אולם החלטה זו לא עמדה במבחן המציאות. כאשר יאן חזר לעמיתיו, לשגרת האימונים, ונחשף שוב למכונת התעמולה המשומנת, נשכח ממנו הפרח הוורוד, והוא המשיך לגרור את חייו בדרך שאין ממנה חזרה.

עם השלמת מסכת האימונים של צוערי טייסת הקמיקזי, והעמדת כשירותם במבחן, החלו ההכנות לקראת משימות התקיפה.

תכונה רבתי ניכרה בבסיס, כאשר במטה שוקדים על התכנון המבצעי, ובמקביל עמלים אנשי הצוות הטכני על חימוש המטוסים בפצצות, ותדלוקם באופן שיספיק בדיוק להגיע לאזור יעד המתקפה. הדרך חזרה לא נלקחה בחשבון מסיבות מובנות, גם אם יתחרט הטייס לא יוכל לשוב.

במגורי הטייסים עלה רף העצבנות לשיא, והמתח היה ניכר על פניהם של כל הצעירים. לקראת שעת האפס היו רבים שהתכנסו בתוך עצמם, יאן בינג היה ביניהם.

בבוקרו של יום התקיפה, הוא מצא את עצמו רוכס את סרבל הטייסים וחובש את קסדתו כמי שכפאו שד. אחר כך, נבלע במטוסו כשנהם מנועי המטוסים משתק את מוחו. רק כשנסק לגובה, ונפרד במבט אחרון מהבסיס, הבליחה בו המחשבה שהוא מתעתד להיפרד גם מן החיים…

הטייסת התקדמה במסלול מעל ים סין המזרחי, כשיעד התקיפה היתה שייטת אמריקאית ששהתה בקרבת איי טוקרה, כמאתיים ק”מ דרומית לבסיס קגושימה. יאן בינג היה משובץ כמאסף במבנה של 8 מטוסים.

משום מה נשאו אותו מחשבותיו הרחק אל תא הכלא, כשתמונת הפרח הוורוד המלבלב בחלון, מבשר על ניצחון החיים, לא מרפה ממנו. התמונה הזו מצליחה לסחוט ממנו, לראשונה מאז נתקבל לקורס הטייס, דמעות רבות.

כשהיו מעל איי אוסומי כמאה ק”מ מבסיס האם, הורה שעון הדלק שנותר עוד חצי מיכל בלבד –  כמות המספקת בדיוק לחזרה. יאן משך את מוט ההיגוי ימינה עד הסוף, והמטוס ביצע תפנית חדה, ושב על עקבותיו…

משנתגלה בבסיס הפיקוד שיאן ביצע שינוי נתיב, נמלא תא הטייס שלו בצרחותיו של קצין המבצעים שבקעו ממכשיר הקשר. הוא לא שעה לפקודה שבאה מחדר הפיקוד לחזור מיד להמשך המשימה.

דעתו היתה נחושה, שהפרח הוורוד ינצח!

משנחת מטוסו על הקרקע, המתינו לו מפקדיו בפנים חמורות סבר. יאן הובל אחר ”כבוד” למפקדת הטייסת, שם הובהר לו שבפחדנותו המיט ”קלון” על טייסת הקמיקזי. וכשרק ניתן לו, טען להגנתו שאיננו פחדן כלל, אלא שמבקש הוא לצאת לקרב אשר יש בו סיכוי, זעיר ככל שיהיה, לחזור בחיים, אבל איננו חפץ במשימת התאבדות ודאית.

יאן לא נשלח לקרבות, כפי שביקש. הוא לא נמצא ”ראוי” לכך. באותה שעה שחבריו יצאו למתקפה הגדולה והמוצלחת באיי אוקינווה שבה טובעו 21 אוניות מהצי של בנות הברית, היה יאן בינג עסוק לבושתו בניקוי השירותים במגורי צוות האויר.

בתפקיד משפיל זה הצליח לשרוד עד לסיום המלחמה, עד כניעת חיילות יפן לבנות הברית. יחד עם זאת, היה גם היחיד מבין אנשי טייסת הקמיקזי ששב לביתו בשלום.

כאשר מונה מושל אמריקאי ליפן המובסת, החל העם היפני החרוץ בשיקום כלכלת ארצו. יאן נרתם אף הוא לכך, וכשסיים את לימודיו בהנדסה, השתלב בתעשיית המכונות תוך שהוא מטפס בהצלחה בהיררכיה של המפעל.

שבע שנים לאחר סיום המלחמה, הוטל עליו במסגרת עבודתו להיפגש עם נציג חברה אמריקאית, מתוך מגמה להחדיר את התוצרת היפנית לשוק האמריקאי המאוד אטרקטיבי. ההנחיה שקיבל היתה חד משמעית, להנעים את זמנו של האורח ככל שניתן. המשימה לא היתה קשה כל כך. האורח התגלה כצעיר אינטליגנטי וחביב, בגילו של יאן בערך, ובין השניים התפתח קשר פורה.

כשגלשה השיחה בין השניים למישור האישי, התברר שהבחור שירת בשייטת של הצי האמריקני בקרבת איי ריו-קיו אשר ”הוטרדה” רבות מהתקיפות של חיל האויר היפני. עמיתו ציין בעיקר את אימת טייסי הקמיקזי.

עמיתו לשיחה המשיך ללהג, בעוד מחשבותיו של יאן המריאו לשנות המלחמה. הוא נזכר בתעמולה היפנית, שדחפה צעירים כמותו להתרסק לתוך ספינות אויב, ולקפד את חייהם של מלחים, כמו בחור זה שיושב לפניו, והכל למען השם היפני והקיסר. כמה מגוחך שעכשיו בסיטואציה הנוכחית הוא נקרא לדגל, בשם אותה אידיאולוגיה, דווקא לרצות כמה שיותר את ”האויב של האתמול”.

משחזר יאן לעצמו, החליט שהגיעה העת לחגוג את נצחונו של הפרח הוורוד. הוא חייך לאורחו והציע לו לערוך היכרות עם עולם הבישול היפני. הזמנתו התקבלה בהתלהבות, והשניים יצאו לעבר מסעדה יפנית קרובה, לחגוג את נצחונו של הפרח הוורוד.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)