הדשא של השני לא ירוק יותר

 

 

אתחיל במשהו אישי, בהרצאות שאני מוסר בנושאים שסביב הבית היהודי, בפני ציבור שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, אני פותח מעת לעת במידע הבא: מחקרים מוכיחים, כי כאשר אנשים נשואים נשאלים את "שאלת השאלות": "אם היו מאפשרים לך היום להחליט מחדש מי יהיה בן הזוג שלך, האם היית בוחר באותו בן זוג שאתה נשוי לו היום?" 80% מהנשאלים היו משיבים בשלילה.

 

הקהל יושב המום (אינני יודע אם הקהל המום מהשיעור הגבוה של 80 אחוז המביעים אכזבה מנישואיהם או מה- 20 אחוז שבכל זאת בוחרים באותו בן זוג…). אבל יחד עם התדהמה אתה מזהה, כי כמעט כל הציבור מהנהן בראשו לאות הסכמה על השיעור המדהים. מה שתואם כנראה גם את דעתם האישית על בן זוגם…

 

 

איננה מרפה מהקהל, ובדרך כלל מוסיף בשלב זה: אין כאן איש שמתאים לאשתו ואין פה אישה שמתאימה לבעלה (אני בספק אם יש פה אדם שמתאים לעצמו…). זה קורה, כי הנישואין הם אחד הניסיונות המועדים לכישלון מראש, וביצועי המהלך בכללותם אינם הצלחה יוצאת דופן. מהניסיון, פתיחת ההרצאה בצורה הזו, מתגלה בדרך כלל כתרומה גדולה למאזינים שבאו לשמוע על נושאי המשפחה שמטרידים אותם. ולמה זה עושה טוב לאנשים? משום שחלק מהקשיים שיש לאדם בחיים ובכלל ובנישואין בפרט, נעוצים בהנחה – המוטעית בדרך כלל – כי לאחרים טוב יותר מאשר להם או בקיצור "הדשא של השני ירוק יותר". כך חושב זה שמביט בקנאה על שכנו, ולא יודע כי הדשא של השני ירוק יותר לעיניו בלבד.

 

ההנחה השניה של מרבית בני האדם, וגם זו הנחה שבנויה על בסיס ההנחה הראשונה (שלאחרים טוב יותר בבית), שהמצב הנורמאלי בנישואין הוא מצב של הצלחה מתמדת. כלומר, ההצלחה היא הסטנדרט ומצב מצוי, ועל בסיס הבנה זו אומר אדם לעצמו ‘אם אצלי זה לא כך, משמע שזה תקלה/כישלון אישי, שלא היה הכרח שיהיה’. ולא רק שלא הכרח שיהיה, אלא שאני במיעוט הקטן של הנכשלים בנישואיהם.

 

ההנחה הבאה, השלישית, שבנויה על שתי ההנחות הראשונות, היא כבר טבעית, שבן הזוג שלי אשם. בעזרת הנחה זו, אני מעביר את האחריות לכישלון ממני אליו (כמו כל כישלון שבו אנחנו תמיד נוטים לחפש אשמים בחוץ ולהשאיר את עצמנו "זכאים").

 

 

בשלב הזה, כשאני מתבונן בפני המאזינים, לא קשה לזהות בבירור כי על פני אלה שעדיין אינם נשואים מופיעה עננה של פחד ודאגה (מפני הצפוי להם). לעומת זאת, על פני הנשואים שבין המאזינים, נראית תחושה ברורה של הקלה, ואף מאור פנים. הסיבה לאנחת הרווחה היא, כפי שאמרנו, ש"אנחנו לא לבד ואצל כולם זה כך". חלק מהקושי שקיים אצל אנשים במהלך נישואיהם, אינו מעצם אי-הנחת ממה שקורה בביתם אלא הוא מעצם התחושה של ‘כישלון אישי’ שנראה כמנת חלקנו בלבד, בעוד שהשכנים והידידים נראים בעינינו כ"מצליחים". ומכיוון שיש לי תחושת כישלון אישי, שאחר כך אני "מעביר" אותה לבן הזוג שלי וגם מגיע למסקנה שנכשלתי בבחירת בן הזוג – מכאן קצרה הדרך להבנה המייסרת שעלתה מן הסקרים…כי אם היתה לי היום אפשרות אחרת, לא הייתי מקים את המשפחה עם אותו בן זוג. כך אנשים גורמים לעצמם סבל נפשי מיותר שמלווה אותם בחלק גדול מהחיים, אם לא לכל החיים.

 

אם אנשים יבינו, כי הנישואין אינם ‘טיול חלומות’ ושהם מטבעם מלאים מהמורות ומכשולים – בלי קשר לזהות בן הזוג – הדבר יקל עליהם מאוד להתמודד עם הקשיים. או אז התחושה שבחירת בן הזוג היתה כושלת – תרפה מהם, דבר שהוא לעצמו כבר ימנע מהם תחושות של כעס ואכזבה, שעומדות מאחורי רבות מאי ההבנות. כמו כן, העימותים והקשיים שמתגלעים במהלך הנישואין היו מתמעטים.

 

מחשבה זאת, כי לשני טוב יותר מאשר לי, מצויה בהרבה מאוד תחומי חיים משפחתיים.

 

 

למשל, כאשר אישה שומעת משכנתה או מחברתה, כי בביתה הבעל מדיח את הכלים, מיד חולפת בליבה של השומעת המחשבה: "איזה כיף לה, גם בעלי צריך להדיח כלים…". כאשר אחרי מספר ימים היא מתלוננת בפני השכנה מלמעלה שמי הספונג’ה זורמים היישר אל המרפסת שלה, עונה לה ההיא: "מה איתך, את לא מכירה את הגברים האלה, הם אפילו לא יודעים לעשות ספונג’ה…וכמה שאני מסבירה לו, זה לא עוזר". מה ששומעת השכנה שהתלוננה על המים, מכל דבריה של שכנתה זה רק דבר אחד: בעלה של השכנה עושה ספונג’ה. כל היתר כבר חסר חשיבות. ומיד חולפת בליבה המחשבה ‘גם בעלי צריך לשטוף את הרצפה’.

 

כלומר, כל דבר שקורה אצל אחת השכנות – ונראה בעיניה כדבר מועיל – מיד עובר הסבה לביתה שלה, והיא מתורגמת זאת כהוכחה לכך, שגם בעלה צריך לעשות אותם דברים בדיוק. ובסופו של דבר, בעלה היה צריך לבצע בעצם את כל הדברים שכל הגברים שבבניין עושים…היא כמובן לא מעלה בדעתה, שיש דברים שרק בעלה עושה ואילו הבעל של השכנה ממול או מלמעלה אינו חולם לעשות. ממש כשם שבעלה של השכנה מלמעלה עושה רק ספונג’ה והבעל של השכנה ממול מדיח כלים.

 

 

כמובן, חשיבה זו אינה בלעדית לעולם הנשים. כך קורה גם "בצד השני של המתרס", אצל הבעל. למשל, כאשר הוא נכנס לעיתים לבית שכנו וניחוחות התבשילים מכים באפו, אוטומטית חולפת בליבו המחשבה, ‘חבל שאשתי אינה מצליחה להפיק כאלה בישולים’. מובן מאליו, שניחוחות התבשילים בביתו אינם חידוש עבורו, והוא רגיל אליהם עד שאינו שם לב אליהם. יתכן מאוד שבביתו שלו, ניחוחות התבשילים עולים בעוצמתם המשכרת (וגם בטעמם הסופי) על אלה של בית השכן, אבל כאשר הוא נכנס לבית השכן קוסם לו הריח שעולה מן המטבח של האחר.

 

אם כן, אף אדם אינו מושלם!!! ותמיד, אבל באמת תמיד, יהיו דברים שאצל השני מתוקנים יותר ומוצלחים יותר, ורק אליהם הוא או היא ישימו את ליבם. אותו שכן – שכרגע הוא מושא הקנאה של שכנו – מלא קנאה אף הוא בשכנו, והיוצא מכך, שאף אחד אינו רואה את מה שטוב אצלו.

 

המסקנה: גם אם אדם היה מקים את ביתו עם בן זוג אחר, תופעת "הדשא של השכן ירוק יותר" היתה קיימת, אם כי הסיבות לתחושה ש’זיווגו לא מספיק טוב’ היו מתחלפות. כי לכל אדם – יתרונות וחסרונות אחרים, אך המשותף לכולם: שאין אדם מושלם! בכל מקרה, עוצמת התחושה שהוא כביכול עשה את הצעד הלא נכון עם בן או בת הזוג, היתה נשארת, רק הפרטים וההוכחות היו מתחלפים.

 

 

לעומת כל אלה, למי שיש ראיה כללית מבין, כי לכל אדם יש יתרונות וגם חסרונות, ואף אחד אינו מושלם כפי שהסובבים אותו היו מאחלים לעצמם…כדי להסביר-להמחיש זאת היטב, ניתן אחוזים לכל יתרון וחסרון. נגיד ש’כישרון’ שווה 10 נקודות (מתוך 100), ‘סדר’ שווה גם הוא 10 נקודות, ‘הופעה חיצונית’ שווה 9 נקודות, ‘יכולת לפרנס’ שווה 11 נקודות וכו’ וכו’. לעומתם, כל אחת מהתכונות הבאות: איטיות, חוסר יסודיות, הופעה חיצונית לקויה, קושי להקשיב מקזזים כל אחד 7 נקודות וכו’.

 

אם אדם יעשה את החשבון הכולל – תוך קיזוז החסרונות – הוא יכול להגיע למשל ל- 70 נקודות. ברוב המקרים, גם המשפחה האחרת שבה הוא אולי מקנא תגיע – אם תערוך תרגיל דומה – ל…70 נקודות זכות, אבל עם יתרונות וחסרונות אחרים. הסך הכללי יישאר פחות או יותר שווה.

 

אז למה לקנא בשכן?!

 

 

הבעיה שלנו היא, שאנו מתקשים לראות את העולם שסביבנו בראיה כללית אלא נוטים להתמקד אך ורק במה שאין לנו.

 

נקודה קטנה נוספת: מעבר להבנה, כי גם בביתו של החבר קיימים חסרונות משמעותיים, ראוי שאדם ייקח בחשבון גם את "תרומתו"  שלו (מלבד את ‘תרומת’ בן זוגו) לניקוד השלילי של המצב בבית.

 

זה מוביל אותנו לנקודה המרכזית שבבעיית "הדשא של השני": הטבע האנושי הוא, שאדם נותן ציונים נמוכים ליתרונות של בן זוגו וממזער אותם, ולעומת זאת שם את הפוקוס על חסרונות בן הזוג ומגדיל אותם מעבר לכל פרופורציה (מיותר לציין, שכאשר מדובר בו עצמו – התופעה הפוכה…). זה קורה לאדם לא משום שהוא רע, אלא משום שהדברים החיוביים נתפסים בטבע האנושי כמובנים מאליהם, כדבר שמצוי אצל כולם ואינו מייחד את בן הזוג שלו. לעומת זאת, השלילה נתפשת כ’מיוחדת’ לבן הזוג שלנו בלבד, מה שגורר את תחושת האכזבה.

 

 

זה קורה לא רק במשפחה. זו בדיוק הנקודה המוכרת לנו שקיימת בעיתונות. כמעט כל עיתונות שהיא מדגישה את השלילה ואת הטעון ביקורת (כי זה יותר קל ונותן יותר הנחות עצמיות), וכמעט לא שמה אצבע על דברים חיוביים שקיימים בחברה. על אף, שבלי ספק החברה האנושית הרבה יותר חיובית מאשר היא שלילית. אלא שהשלילה מתבלטת והיתרונות נראים פחות. כך רוב בני אדם בבחינת ‘עיתונאים’ בביתם (על אף שהם מותחים ובצדק ביקורת על העיתונות).

 

 

אדם יכול לבחון את הדברים גם בפן האישי שלו. חז"ל כבר לימדו אותנו, שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות…כלומר אדם מתמקד במה שאין לו (ויש אצל השני) יותר מאשר במה שיש לו, שהוא בעיניו כמובן מאליו.

 

אילו היה מתמקד בחצי הכוס מלאה: במה שהתברך בו במישור המשפחתי, החברתי, הכלכלי וכו’. הוא היה מאושר! ועל כך אמרו לנו חז"ל בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". כלומר, ‘שמח בחלקו’ אינו רק הסתפקות במועט, אלא התמקדות חכמה של האדם במה שיש לו ולא במה שאין לו. ואז הוא יגלה, כי בסך הכל יש לו סיבות רבות לשביעות רצון, מה שאכן היה מעשיר את חייו וגם עושה אותם מאושרים. אבל הרוב הגדול של בני האדם לא נוהגים על פי העצה החכמה שמובאת בפרקי אבות, ומשאירים את הדברים ב’משנה’ במקום להשתמש בה בחיים.

 

 

זו הסיבה שאנשים שנישאו בשנית מדווחים, כי רק לאחר נישואיהם השניים הם הבינו שבעצם דבר לא השתנה בחייהם, ולפעמים אף נהיה יותר גרוע. ראשית, החסרונות שהיו בפעם הקודמת חוזרים על עצמם (לפעמים זה קורה, משום שבתת מודע בוחר האדם אותם דברים שבחר בראשונה). וגם אם לא קיימים אותם חסרונות, הרי שמתגלים חסרונות אחרים שהם קשים הרבה יותר מאשר בזיווג הראשון.

 

יותר מכך, ב"זיווג שני" הנכונות להתמודד ולקבל את הזולת – הרבה יותר נמוכה, וקוצר הרוח – רב יותר. כך שאם מישהו שנישואיו נתונים בקשיים חושב שבניסיון הבא יצליח יותר, בדרך כלל הוא טועה! המציאות מוכיחה, שטבע בני אדם "לשחזר" את כישלונותיהם (משום שפעמים רבות הם טבועים באישיותם), כמו כן, ככל שהחיבור בין האופי השונה של האיש לאופי השונה של האישה הוא בלתי אפשרי, כך הוא אפשרי עוד פחות כאשר מדובר בניסיון השני…

 

בחינה מעמיקה של הדברים מלמדת, כי החסרונות שאנו מזהים בתוך הבית שלנו הם דבר המצוי בכל דו שיח בין אנשים, ואילו הרמה וכמות המגרעות שיש לבן הזוג שלנו, אינה עולה על הרמה וכמות המגרעות שיש לבן הזוג של השכן וכו’.

 

 

ואם נחזור לעובדה שציינו בתחילת המאמר, ש-80 אחוזים לא היו בוחרים שוב – לו ניתנה להם האפשרות – בבן זוגם, הרי שהיא רחוקה מלהיות תאור מדויק של המצב. העובדה הזאת רק מבטאת כעסים ואכזבות שיש בלב בני אדם, אבל ברור שחלק מתוך 80 האחוזים המצוינים היו בוחרים באותו בן זוג. כי מעבר לעובדה שבן הזוג הוא החצי השני שלנו משמים, הסברנו כבר שכל הקשיים בנישואין הם נורמאליים. זאת משום שהנישואין מפגישים בני אדם, שהם אנשים שונים זה מזה בעצם מהותם, הם שונים כאיש וכאישה כמעט בכל תפקוד ותפקוד, וכמעט היה ניתן לומר כי זה לא נורמאלי שבני זוג יסתדרו זה עם זה (מהר"ל, באר הגולה, דף פ"ב).

 

 

הפתרון לתחושת "הדשא של השני…", היא לא להיכנע למחשבות הבלתי נשלטות, עליהן כותב ה"אורחות חיים" שחיבר הרא"ש, כי טבעם של הבריות לגלות את הרעות ולכסות את הטובות.

 

אדם שרוצה שיהיו לו חיים טובים, נעימים ומוצלחים, יתמקד בדברים החיוביים שיש בבן הזוג (וכן בזולתו) בשלושת רבעי הכוס המלאה, ואז ירגיש טוב ונעים וגם יהיה חדור במוטיבציה להתנהג בדרך חיובית כלפי בן זוגו. או אז יגדל הסיכוי שגם בן זוגו יגמול לו וישיב לו בדרך חיובית, וכרגיל, בסיומים כאלה, נברככם שהשכינה תשרור בביתכם תמיד.

  

 

(מתוך "שעה טובה")