אורזים זכרונות, שנות חיים ועוברים דירה

הרבה זמן חיכיתי למעבר הזה,
שעות של תכנונים ועיצוב הבית החדש…
אבל למה הרגשתי כל כך עצובה? למה
הריקנות הזו?

 

 

הייתי כל כך נבוכה. השכן נכנס לביתנו כדי לבקש משהו, בדיוק כשהמובילים החלו להעביר את הארגזים הראשונים. "גם זה הולך?" שאל אחד מהם.

 

הנהנתי בראשי ופרצתי בבכי.

 

"האם אפשר לקבל את מספר הטלפון החדש שלכם?" הוא שאל.

 

קרעתי חתיכת נייר, ניגבתי את הדמעות וניסיתי לחייך בזמן שרשמתי את מספר הטלפון החדש שלנו על הנייר, ונתתי אותו לשכן.

 

השכן הלך לביתו. בעלי התיישב לידי על הספה הדהויה והישנה שלנו. "את בסדר?" הוא שאל אותי.

 

"כן", עניתי, מנסה להשתלט על רגשותיי.

 

"הם בטח יקחו את הספה בסוף, אז אפשר לשבת פה עוד קצת".

 

ניסיתי לחייך.

 

הבית החל להתרוקן אט אט. ארגזים, אינסוף קרטונים בלויים, מסודרים ומסווגים, כל אחד מהם מכיל תקופת חיים וזיכרונות, נערמו–הושלכו, ממש כמו סמרטוטים חסרי ערך, על גב הסבלים הערביים, והובלו לתא המטען השחור והריק של המשאית. הרגשתי כאילו הסבלים מפרקים את גופי ומעבירים ממני חלק אחר חלק.

גרתי בדירה הזו למעלה מעשרים שנה. ביליתי שנים (בעצם זה נראה כמו מאות) של אחרי צהריים בפארק השכונתי, משוחחת עם האמהות הצעירות, חולקות חלומות ותקוות ביחד, ומנסות להפוך אותם למעשיים, ובאותו זמן מחזקות יסודות של חברות מיוחדת שנרקמת לה דרך אתגרים משותפים בחיינו. היו שנים בהן לא יכולתי לדמיין את עצמי מסתובבת בלי לסחוב עגלה עם תינוק או לישון יותר מכמה שעות בלילה. עשרים שנה של צמיחה, של חיי משפחה, של חיים, נארזו בתוך מאות ארגזים, נערמו בצורה מסודרת (ובטוחה, כך אני מקווה) והובלו למשאית ההובלה.

חיכיתי זמן רב למעבר הזה. בשכונה הזאת הפכתי מנערה המתחפשת לאישה לאישה מבוגרת.. העבודה שלי, הילדים שלי, הנכדים שלי, העסיקו אותו, ואני כבר לא מבלה שעות בפארק השכונתי אחרי הצהריים עם האימהות הצעירות.

 

חיפשנו מקום נוח ומרכזי, כך שהילדים הנשואים יוכלו לבקר אותנו בקלות, ושאוכל להגיע למקום עבודתי ולכותל במהירות, ובעצם, לכל מקום שנרצה. שעות רבות עברתי עם האדריכל על התוכניות, על עיצוב המטבח, הזמנת ארונות, חולמת כיצד להפוך את קירות הבית הריקים, לנעימים וחמים. אז למה הייתי כל כך עצובה? למה הריקנות הזאת?

 

הסתכלתי על הקירות המתקלפים, על הארונות שחלקם היו נטויים מעט ממשחקם של הילדים – זחילה מתחת למדפים וטריקת הדלתות (ושנחבטו בראשם במהלך המשחק). הדירה החדשה היתה כל כך שונה, מוארת, עם צבע לבן רענן ונקי וחלונות מבריקים, ואפילו דלתות הארונות נסגרו בלי שום בעיה! אבל הדירה הישנה התאימה לי כמו כפפה ליד. השקעתי את הנשמה בדירה הזאת, והיא ממש הפכה להיות אני. היה לי נוח שם, לעומת הדירה החדשה שלא היתה מוכרת לי – למרות שהייתי שם אינספור פעמים, ספרתי את כל הרצפות ובדקתי (שוב ושוב) את המידות, אבל היא עדיין לא היתה חלק ממני, חלק מהמציאות שלי. אף פעם לא גרתי שם.

 

"זה דומה קצת לעולם הזה" אמרתי לבעלי.

 

"סליחה?" לא היה לו שמץ של מושג על מה אני מדברת.

 

"כשאנחנו עוזבים את העולם הזה, אנחנו יודעים שאנו הולכים למקום טוב יותר. הגוף שלנו נטמן באדמה ורחוק משלמות, אבל הפרידה קשה מאוד. זה מאוד קשה להמשיך הלאה".

 

הוא חייך. "אני חושב שהגיע הזמן שנלך. אין שום סיבה להישאר כאן יותר".

 

"אתה צודק. אמרתי לאיש שיתקין לנו את ארונות המטבח שנהיה שם בשעה 11:00, עכשיו 10:30". תפסתי כמה שקיות פלסטיק ויצאתי אל המונית שהמתינה למטה.

 

בכיתי כל הדרך לדירה החדשה. עזבתי את הבית שלי. חלק נכבד מאוד מחיי הסתיים, ביחד עם כל האפשרויות המיוחדות שהיו בו כדי להשתנות ולצמוח רוחנית.

כשהגענו לדירה החדשה שלנו, לא שמתי לב שחלון הסלון פונה אל בית העלמין המקומי, וכמעט שהתעלפתי כשראיתי לראשונה את המצבות הלבנות והמפחידות, שהוארו מאורו החיוור של הירח. ממש מבהיל! איך אפשר לגור במקום שכל הזמן יזכיר לי את יום המוות?

 

אבל עכשיו כשאני גרה שם (וכן, זה בדיוק מה שקיוויתי שיהיה) אני מוצאת לנכון שהנוף, ובכן אם אפשר לומר, מנחם אותי (בבקשה אל תתקשרו לפסיכולוג, תמשיכו לקרוא עד הסוף). בכל פעם שאני מוצאת את עצמי 'שוקעת' כתוצאה ממצבים שונים בחיי, אני מסתכלת החוצה ומיד נזכרת שהזמן שלי בעולם הזה קצר מאוד מכדי לבזבז אותו על דברים חסרי ערך ומשמעות.

 

אז מה כבר יכול להיות אם לא מצאתי במכולת הבוקר את הגבינה המיוחדת שבעלי כל כך אוהב? ומה עם כל הדברים שאני שמה במקום מסוים ואחר כך אני לא זוכרת בכלל איפה הנחתי אותם? הנוף הייחודי של סלון ביתי עוזר לי להתרכז בדברים אמיתיים וחשובים, דברים בעלי משמעות ותוכן. (למרות שאני מודה שאתמול היה לי קצת קשה להתמקד בדברים האלה. הקבלן התקין לנו סוף סוף את דלת המקלחת, אבל הודיע לנו שלא נוכל להתקלח במשך שלושה ימים).

 

רבי נחמן אומר שהמחשבה על יום הפטירה גורמת לשמחה, כמו שכתוב במשלי: "ותשחק ליום אחרון". הא? מפחיד! אבל עכשיו כשיש לי כל הזמן תזכורת – כל יום – ליום האחרון, אני מבינה יותר את דבריו של רבי נחמן. החיים כל כך קצרים מכדי לבזבז אותם על דברים ריקניים.

 

הצלחתי להתנתק מהדירה הקודמת. האתגרים וההזדמנויות שהיו לי שם אינם, וכל מה שהצלחתי להשיג שם, לקחתי עמי למקום מגורי החדש. ובעזרת ה', אני מתפללת שאזכה לנצל את הזמן שניתן לי בעולם הזה בחכמה, לזכור להיכן אני הולכת, ולשמוח בדברים האמיתיים שבחיי.