תהיה בקשר!

 

 

אמונה בפשטות פירושה קשר עם ה’. ועיקר הקשר עם הבורא הוא על ידי השיחה הפשוטה שהאדם משוחח עם ה’ במילים שלו. וזו משוואה פשוטה ביותר: אתה מאמין בה’? למה אתה לא מדבר אתו? אתה נברא? למה אתה חי בלי הבורא? על דרך משל: ילד שיש לו אבא טוב, אז מדוע שיחיה חיים קשים, לבד ועזוב, כאילו אין לו אבא?

 

כמו ילד שחי בלי אבא – קשה לו ואינו יכול להסתדר, כך בדיוק כל נברא ונברא שחי בלי בורא עולם, שחי בלי לדבר עם ה’ שאז באמת חייו קשים, כי בלי הבורא החיים קשים מאוד בעולם הזה, וכמו שרבינו אומר בשיחות הר"ן, אדם שאין לו אמונה חייו אינם חיים, אבל מי שיש לו אמונה החיים אינם קשים לו כלל, מאחר ויש לו אבא מרחם בשמים, ויש לו במציאות על מי להישען ועל מי לסמוך, מי שיעזור לו וייתן לו, ישלים לו חסרונות ויחלץ אותו וכו’, ומי שמאמין כך מדבר עם ה’ כל הזמן, על כל מה שעובר עליו, ומתייעץ עמו, ומספר לו מה עובר עליו ומה קשה לו.

 

בפרט, שהקשר עם הבורא הוא הרבה יותר מאבא, כי הבורא הוא קשוב עשרים וארבע שעות ביממה ויכול לתת עזרה של ממש, אף ממקומות שלא ציפית, ובו אפשר באמת לבטוח, כמובא בחובות הלבבות, שישנם שבעה תנאים שצריך שיתקיימו במי שבוטחים בו, ותנאים אלו מתקיימים אך ורק אצל הבורא יתברך. ואלו הם התנאים:

 

א. שהוא מרחם עליך.

ב. שהוא אינו מתעלם מצרכיך ואינו מתרשל בהשגחתו עליך.

 

ג. שהוא חזק ובלתי מנוצח, ולא יוכל למנוע אותו שום גורם, כגון בני אדם או כוחות טבעיים ואף רוחניים, מלעשות בקשתך.

 

ד. שהוא יודע ידיעה שלמה מה הם הצרכים שלך, אפילו אלו שאתה בעצמך לא יודע מהם.

 

ה. ושהשגחתו היא תמידית, ומימי ינקותך ועד יומך האחרון הוא אתך.

 

ו. שכל ההנהגה וההשגחה עליך מסורה בידיו בלבד, ואין שום גורם מלבדו, שיוכל למנוע ממך איזו טובה או להזיק לך, וכן אין גורם מלבדו שיכול להיטיב לך או להציל אותך.

 

ז. שחסדו ונדיבותו הם אין סופיים, בין למי שראוי להם ובין למי שאינו ראוי.

 

זו פשטות האמונה: אתה נברא! יש בורא מעליך שנמצא אתך כל הזמן! והוא שומע אותך, כמו שכתוב בתהלים: "הנוטע אוזן הלא ישמע?" כלומר, האם מי שברא אוזניים לשמוע, אינו שומע? לכן האדם המאמין צריך לחיות את האמונה שיש מי ששומע אותו כל הזמן ורוצה לשמוע אותו ורוצה לעזור לו בכל תחום, לכן עם הבורא אפשר, כדאי ומוכרחים, להיות כל הזמן בקשר – כאן לבקש, כאן להתייעץ, כאן לספר לו מה עובר עליך.

 

אדם שחסר לו את הקשר הזה עם הבורא – חסר לו את העיקר! וזה לא משנה כמה הוא "דתי" או "חרדי" – את העיקר חסר לו.  

 

לכן, לפני כל השכלים, ההסברים, הראיות, ההוכחות וכיו"ב, לפני כל לימוד והתעמקות בכל נושא, התחלת ההתחלות היא: לדבר עם בורא עולם בפה שלך במילים שלך! כי בכל מקום ממש, ובכל מצב ובכל זמן – בורא עולם נמצא לידך! דבר אתו! כי זה הקשר התמידי עם בורא עולם, על ידי הדבור.

 

לכן אין זמן שבו אי אפשר לדבר עם בורא עולם, ואפילו אדם הנמצא במקומות הנמוכים ביותר והמגונים ביותר, צריך ויכול לדבר עם הבורא, מאחר והקשר לבורא – לאמונה – צריך להיות קשר תמידי ורצוף, כי אין זמן שבו האדם פטור מהאמונה או מנוע ממנה, וכאשר הוא לא מדבר עם הבורא, למעשה אין לו קשר עמו, וזה שאמר רבינו (תורה פ"ד חלק שני): "דַּע, שֶׁעִקָּר הִתְחַבְּרוּת וּדְבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה הוּא שַׁעַר, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם נִכְנָסִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…". והתפילה פירושה הדיבור עם ה’, כי באמת אין תפילה אחרת מאשר אותו דיבור פשוט, כמו שמובא ברמב"ם (הלכות תפילה), שזו היא התפילה מעיקר הדין, פשוט לדבר במילים שלו, לשוחח, להודות, לבקש בקשות וכו’.

 

אם כן, גם מצד ההבנה הפשוטה, מובן שעיקר הקשר והחיבור לה’ הוא פשוט לדבר אתו, וגם מצד מצוות התורה – מה שנצטווינו להתפלל, פירושו להיות בקשר עם הבורא על ידי הדיבור, כמובא ברמב"ם הנ"ל שאין לתפילה שנצטווינו עליה בתורה, לא נוסח, ולא מקום, ולא זמן, ולא קצבה וכו’, אלא כל אדם יתפלל כפי יכולתו, וכפי כוח הביטוי שלו.

 

ובאמת, הדיבור הפשוט הוא מה שעשו אבות העולם עוד לפני שניתנה תורה, וגם אחרי שניתנה התורה המשיכו כך, והסידור שנכתב מאוחר יותר רק נועד להחזיק את עם ישראל בגלות שישאר להם איזה קשר לתפילה, ומי שכתב את התפילה לא התכוון לבטל את פשטות התפילה שהיא הדיבור, אלא לעזור לאלו שנתבלבלה שפתם ולהחזיק אותם בקשר עם התפילה.

 

ואת זה צריכים להסביר – מה ההבדל בין התפילה הכתובה לתפילה שבדיבור בלי שום ספר? ההבדל העיקרי הוא שהתפילה הכתובה כבר מנוסחת וכתובה, והאדם צריך עבודה שלמה ולהתייגע כדי לחבר את הלב שלו למה שכתוב, עד שירגיש שדיבורי התפילה הכתובים בסידור נובעים ממש מליבו ומביעים את רגשותיו ופנימיותו באמת, ומכיוון שאצל רוב העולם ליבם אינם ברשותם עדיין, ואינם מצליחים להרגיש בלבם ממש את דיבורי התפילה הכתובה, לכן אינם יכולים לכוון בתפילה הכתובה.

 

נמצא, שרק יחידי סגולה, אותם צדיקים שליבם ברשותם, רק הם מצליחים להתפלל את התפילות הכתובות בכוונה. אבל רוב האנשים, ולאו דווקא פשוטי עם, רק קוראים בסידור, וזו אינה תפילה כלל, כי תפילה בלי כוונה היא כגוף בלא נשמה, כמו אדם שאומר לך שהוא אוהב אותך בלי שליבו יהיה עם דבריו, והמחשבה שלו נמצאת במקום אחר, והוא חושב על הכל, מלבד על מה שהוא אומר, שהוא אוהב אותך… ומי שמסתפק רק בתפילה הכתובה, אין לו כמעט שום קשר עם התפילה, וממילא אין לו כמעט שום קשר עם ה’.

 

אבל ישנה תפילה שיכול כל אדם, ובכל זמן, להתפלל אותה מעומק הלב, אפילו שהוא נמצא בדרגה הנמוכה ביותר – זו השיחה שהאדם מדבר במילים שלו, שיחה ותפילה זו יוצאת הישר מליבו. ומכיוון שאינה כתובה, ממילא הוא אומר רק את מה שיש בליבו לומר. וזה עיקר הכוונה בתפילה – שהלב מחובר לדיבורי התפילה. וכך יכול כל אדם, גדול או קטן, שיהיה לו קשר הדוק עם ה’, כי כאמור לעיל, התפילה היא הקשר עם ה’.

 

וזה מה שרבינו הקדוש אמר, שֶׁמִּקָּטן וְעַד גָּדוֹל אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, כִּי-אִם עַל-יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת (ליקוטי מוהר"ן תנינא ק). כי בלי ההתבודדות אין לאדם קשר עם ה’, ועם האמונה הפשוטה, ואפילו יעשה מה שיעשה, העיקר חסר אצלו מן הספר.

 

עוד נקודה שהיא יסוד בפשטות האמונה, היא האמונה בעצמו. דהיינו, שיהיה לאדם ברור שהבורא אוהב אותו, שהבורא רואה כל נקודה טובה שבו ומתפאר בכל תנועה ותנועה שלו, ורוצה רק להיטיב אתו ולהשפיע עליו כל טוב ברוחניות ובגשמיות.

 

כדי שהאדם יזכה לגלות את הרחמנות האמיתית, ואת האהבה האינסופית של ה’ אליו, הוא צריך קודם כל להסתכל על עצמו בעין טובה, כי דבר זה תלוי באדם עצמו, שהוא בעצמו ידון את עצמו לכף זכות תמיד, ויראה את הטוב שבו, את היופי של עצמו, ולמרות שהבורא בודאי מסתכל בעין טובה ובאהבה על כל אחד, בין אם אותו אדם מאמין בזה או לאו, וגם אם האדם לא מאמין בעצמו ולא רואה את היופי ואת הטוב שבו, זה לא משנה את העובדה שהבורא כן רואה את כל זה, אבל מאחר והבורא נתן בחירה לאדם, על כן כל הנהגת האדם מלמעלה היא כפי ההתעוררות שלו מלמטה. על כן, כאשר יהודי אינו רואה את היופי שבעצמו, את הנקודות הטובות שבו, את כל הדברים החיוביים שיש בו, כשאינו דן את עצמו לכף זכות אלא לכף חובה, על ידי זה דנים אותו גם למעלה לכף חובה ח"ו, ומתעוררים עליו דינים, ודינים אלו מסתירים לו את רחמנותו ואהבתו של הבורא אליו, ואז עוד יותר קשה לו לדון את עצמו לכף זכות, עד שנעשה כגלגל חוזר והאדם עלול לאבד את כל עולמו ואת כל אמונתו, והכל משום שלא השתדל לדון את עצמו לכף זכות ולראות את הטוב ואת החיובי שבו.

 

לכן הזהיר רבינו הקדוש מאוד ללכת עם התורה "אזמרה" (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב), המדברת מהעניין שצריך כל אדם לדון את עצמו לכף זכות ועל ידי זה באמת עולה לכף זכות, ונקט בלשון חריפה ביותר: לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום, כמובא שם: וְהִזְהִיר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מְאד לֵילֵךְ עִם הַתּוֹרָה הַזּאת, כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְבַל יאבַד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם…! כי אדם שאין לו את היסוד הזה עלול ליפול מאוד בדעתו עד שיאבד כל קשר עם האמונה. 

 

נמצא, שכל האמונה והקשר של האדם עם ה’ תלויים ועומדים על יסוד זה – שיתרגל להסתכל על עצמו בעין טובה ויראה את הטוב שבו, ויודה על הטוב הזה, וכשידון את עצמו לכף זכות אזי גם למעלה ידונו אותו לכף זכות וימשכו עליו רחמים גדולים וחסדים, ואז יראה בעיניו את רחמנותו ואהבתו של הבורא אליו, ויתמלא בשמחה ובאמונה ויוכל להודות עוד ולזמר לה’, וימשכו עליו עוד רחמים וחסדים ותתגלה לו האמונה עוד יותר, וכן הלאה.

 

יהי רצון שנזכה לאמונה פשוטה, ולדבר עם ה’ בכל עת ובכל שעה, ולדון עצמנו ואת כל אדם לכף זכות ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.