ניצחון השבת היהודית

יש אשר יראו בשבת ובהלכותיה כבלים ושלשלאות, בית סוהר המגביל ומצמצם את רצונותיו ודמיונו של האדם, אולם כדי לצאת מהאטמוספרה החומרית יש צורך בהמראה על גבי טיל רב כוח. זוהי השבת שלנו.

5 דק' קריאה

הרב יוסף ברוק

פורסם בתאריך 06.04.21

יש אשר יראו בשבת ובהלכותיה כבלים
ושלשלאות, בית סוהר המגביל ומצמצם את 
רצונותיו ודמיונו של האדם, אולם כדי לצאת
מהאטמוספרה החומרית יש צורך בהמראה
על גבי טיל רב כוח. זוהי השבת שלנו.  
 
    
רעיון השבת היהודי ניצח. אין כיום חברה שאין מקובל בה יום מנוחה לעובד.
 
כמה נשמעים לנו הדברים כיום פשוטים ואלמנטאריים, אך צריך לדעת כי לא כך היה בעבר.
 
היחס לעובד היה שונה לחלוטין. הוא לא היה רק עובד, אל גם עֶבֶד, אף כי לא היה קניינו של המעביד, אך ניצלו את כוחו ויכולתו שבעה ימים בשבוע ושלוש מאות חמישים ושישה ימים בשנה לאורך כל שעות היום, וכך במשך כל ימיו ללא רחמים. מובן מאליו שבכך מצצו את כוחו, דלדלו את יכולתו, ולא הניחו כלל מקום לשאר רוח או לזמן מחוץ לעבודה.
 
כך היה מקובל, ואיש לא ערער על מוסכמה זו. הנולד למעמד העובדים-עבדים נידון לכך כל חייו. כמובן שהמעבידים-מלכים, עשירים, עריצים, היו מרוצים כפי שאמר כבר פרעה בימי קדם… "נרפים הם על כן הם צועקים לאמור נלכה נזבחה לאלוקינו" (שמות ה, ח).
 
מי שעסוק כל שעות היום בעבודה קשה ומפרכת אין לו כוחות נפש לעסוק בעניינים שברוח. ברגע שחש פרעה באיום מצד משה ואהרן, ופחד שהם יצליחו להעביר לעם את מסר הגאולה העתידה, הכביד עליהם את העבודה, ומנע מהם חומרי גלם לעבודת הלבנים מתוך מטרה ברורה להשאיר להם פחות זמן פנוי. ואכן הפסוקים מתארים כי עצה שטנית זו השיגה את מטרתה, ושברה עוד יותר את בני ישראל.
 
השבת היהודית הייתה באותם זמנים מושג חריג, ואף בזוי ונלעג, כפי שמובא במדרש. בתיאטראות של הרומאים הוצגו מחזות שתוכנם היה לעג על המנוחה שבה נוהגים היהודים בשבתות ובחגים המהווים חלק גדול ונכבד מחייהם.
 
מתוך מדרש רבה איכה (פרשה ג): "הייתי שחוק לכל עמי, כתיב (תהלים ס"ט), ישיחו בי יושבי שער, אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תיאטראות ובבתי קרקסיאות ונגינות שותי שכר מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי ואומרים בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי [כדי שלא נחרב כיהודים] והן אומרים אלו לאלו כמה שנים את בעי מחי [רוצה לחיות] והן אומרים כחלוקא דיהודאי דשבתא [כבגד של שבת, שכיוון שאינו בשימוש אלא בשבתות, הוא אינו בלה ומחזיק זמן רב] ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהן והחלוקין שלו עליו והן אומרים אלו לאלו על מה זה מתאבל? והם אומרים היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם. ומכניסים את המומוס [ליצן] לתיאטרון שלהם וראשו גלוח והן אומרים אלו לאלו על מה ראשו של זה מגולח, והוא אומר היהודים הללו שומרי שבתות הן וכל מה שהם יגיעין כל ימות השבת [השבוע] אוכלים בשבת ואין להם עצים לבשל בהם והם שוברים מיטותיהם ומבשלים בהם והם ישינין [ישנים] בארץ ומתעפרים בעפר וסכין בשמן, לפיכך השמן ביוקר".
 
פרודיות אלו שהיו נפוצות מאוד, מלמדות עד כמה הייתה השבת זרה לאורחות חייהם.
 
וכך גם אומר המן בן המדתא צורר היהודים, כאשר הוא רוצה להבאיש את ריחנו בעיני אחשורוש: "ויאמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים וכו’" (אסתר ג, ח).
 
בדבריו על "דתיהם שונות" אמר כי הם מבזבזים את זמנם לריק באומרם שבת היום, פסח היום, וממילא נמנעים מלעבוד. הם עם לא פרודוקטיבי. בכך גורמים נזק לאוצר המלוכה.
 
עם הופעת הנצרות ואחר כך האסלאם, ניסו שתי דתות אלו ליצור מעין תחליף למקור, וקבעו ימי שבת משלהן – אלו קבעו את יום שישי, ואלו את יום ראשון, והשאירו אותנו עם השבת ברית עולם עם הבורא. חסד ה’ שנתן בליבם את המחשבה להיות שונים, שהרי אילו היו קובעים אף הם את יום המנוחה שלהם בשבת שלנו, כמה טשטוש ובלבול היו נוצרים על ידי זה. והרי היו אז היהודים בגלות בארצות בהן מיליוני בני אדם עושים את השבת כביכול כמונו, היה זה יכול לסחוף בקלות את המוני היהודים, ובודאי את החלשים שביניהם.
 
בבחירתן של הדתות האחרות ימים אחרים כדי לקיים את הבטחתו של הקב"ה: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששמת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א טז-יז).
 
כלומר, יש כאן הבטחה כי הברית-הקשר המאחד את עם ישראל עם הבורא יתקיים לנצח. לעולם לא יוכלו לו כל השונאים והאויבים.
 
הרעיון טפטף וחלחל אט אט עד אשר הפך לאחת מאשיות החברה המתוקנת המתייחסת אל העובד כאדם, וככזה היא מבינה כי יש לתת לו גם מנוחה ורגיעה בתוך מהלך החיים הסוער. נקבעו חוקים לימי מנוחה, ואף שעות העבודה מעוגנות ברוב הארצות בחוקים ברורים המתחשבים בעובד. זכות זאת בסיסית ואינה מוטלת בספק, והיא מחייבת כל מעביד באשר הוא וכל עובד בכל מצב. (באותן ארצות או מקומות בהם אין את הזכות הזאת לעובדים, נחשבים כנחשלים ומנצלים, ארצות המכונות כעולם השלישי).
 
למרות ניסיון החיקוי, קיים הבדל תהומי ובלתי עביר בין הרעיונות העומדים מאחורי השבת היהודית ותחליפיה.
 
השבת נועדה למקור, מעיין נובע של קדושה והתעלות. פסק זמן קבוע בן עשרים וארבע שעות מידי שישה ימים למען מטרה רוחנית נעלה. ניתוק מכל מלאכה, לא רק במעשה, אלא אף בדיבור ובמחשבה, כדי לחוות ולהפנים ידיעה רוחנית בסיסית וראשונית – יש בורא לעולם, ממילא יש תכלית, מטרה, ואידך זיל גמור.
 
מערכת שלמה של הלכות והנהגות מקיפה את השבת היהודית, ומשווה לה מימד על. אין ביום זה מנוחה פיזית בלבד – "באה מנוחה ליגיע", הישג סוציאלי האמור להיטיב עם העובד והפועל, לאפשר לו להיות בחוג משפחתו, ולעשות מה שליבו חפץ ללא כל כיוון ומטרה, יום שהפך משום כך ליום פורקן והתהוללות. בודאי יש תועלת במנוחה, ואף מחקרים רבים מלמדים כי פריון עבודה ואיכותה הם תוצאה ישירה של צמצום שעות ולחץ העבודה, אך זה רובד נמוך ומצומצם, לעומת "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת", אותה מתנה ושבת שמה.
 
שבת בעם ישראל פורשת כנפיה על כל ימות השבוע, כל כן ימי השבוע נמנים – ראשון, שני וכו’ לקראת השבת, ואין להם שם בפני עצמם כבשפות אחרות. כולם מביעים את הכמיהה והציפייה לבואה.
 
"לקראת שבת נלכו ונלכה כי היא מקור הברכה" (מתוך הפיוט המפורסם "לכה דודי"), כלומר, אין השבת יום אחד של מנוחת הגוף בלבד, אלא מקור לכל הברכות כולן בהיותה מעיין רוחני המשקה את שדות היום יום. היכולת להתרכז ביום זה בחלק הנשמה של האדם ולתת לה את הבכורה בחייו עמוסי ורצופי הגוף וחפציו המלאכה ותוצאותיה, ובאחת יקטע הכל, ומקומות בהם תשמענה נגינה או צפירה, ובעת שקיעת החמה יחדלו הקולות והמלאכות. העשייה והיצירה ישבתו, והחול יפנה את מקומו לקודש. עדיני הנפש יחושו בשלווה וברגיעה המיוחדת המורגשת בכל בית בו נרות השבת מפיצים אורם. גם הרחובות והכבישים יהפכו באופן אוטומטי למדרחוב, ישנו את ייעודם להולכים בשלווה ביום זה.
 
לא הרי בגדי שבת כבגדי החול. גם ניקיון הבית נעשה לכבוד בואה – מיטות ומצעים, רחצה, תספורת וכו’, דברים שנעשים ביומיום מקבלים עתה משנה חשיבות וערך, הן המלכה – שבת עומדת בפתח, ועלינו לקבלה כראוי לכבודה.
 
"ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג"
 
יש אשר יראו בשבת ובהלכותיה כבלים ושלשלאות, בית סוהר המגביל ומצמצם רצונותיו ודמיונו של האדם. אך שימו לב למשל הבא:
 
יושב לו הטייס בתא מטוסו. קטן הוא הקוקפיט, וכל סנטימטר בו מחושב ומנוצל, כולו מלא שעונים ומדי גובה ומרחק וכו’. יש בו מערכת מחשבים משוכללת. הוא אינו יכול לפשוט ידיו או רגליו באופן חופשי. גם צורת הכניסה והישיבה מוכתבים לו, והוא מתאמן זמן רב עד שיעשה זאת במיומנות ובזריזות. קשור הוא ברצועות, וצינורות משתלשלים מכל צד. אם ירצה להרים רגל יחשוב פעמיים כיצד ובאיזו זווית הדבר אפשרי ולמה הדבר יכול לגרום. אם לרגע לא ישגיח על כל השעונים והמחוגים, ינועו ללא שליטה ובקרה, אוי לו ואבוי לו.
 
האם הוא מסכן? קשור בעבותות ושלשלאות? בתוך צינוק? איזו איוולת, הרי כדי להגיע לכאן – ל"צינוק", השקיע את כל כולו במסעות, גיבושים, סדרות ולימודים מפרכים. מעטים נותרו בתום הקורס, והוא אחד מהבודדים. מהלך הוא ומשפחתו בראש מורם. הוא הרי מהיחידים המובחרים, הטובים לטייס. האם הוא אומלל? מסכן? הרי הוא ימריא לשחקים. בידו עוצמה אדירה ואחריות עצומה. למעטים אלו אנו חבים הרבים חוב גדול.
 
זוהי השבת שלנו. הדינים, הסייגים, ההלכות מאפשרים לנו להמריא למרום. כל מי שרואה את השבת כהגבלות אינו משיג כלל את ערכה ומהותה, ומה אומלל הוא על כי לא זכה ליהנות מהעונג הרוחני של שבת מלכה. לצאת מהאטמוספרה החומרית יש צורך בהמראה על גבי טיל רב כוח. ואכן השבת שלנו היא "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה, כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה" (משירי השבת).
 
בידינו להיכנס לעולם רוחני זה, ולחוות זאת מידי שבוע בשבוע.
 
 

 

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 92)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה