דרושים יהלומים

 

 

היא ישבה מול המרצה המכובד, שהגיע במיוחד עבורנו, ושיחקה במחשב הנייד שלה. רבע שעה לאחר תחילת ההרצאה המרתקת, היא כבר לא הייתה איתו, הרגשתי, היא ריחפה במחוזות אחרים לגמרי.

 

הסתכלתי עליה והתביישתי בשבילה. יושבת מולו ומשחקת, בלי טיפת בושה, לא מזכה אותו אפילו במבט אחד לרפואה, כמו מתעלמת מקיומו של האורח החשוב.

 

"קצת חוצפנית, הבחורה", קבעתי בתוך תוכי והמשכתי להקשיב להרצאה המרתקת. "מי לימד אותה נימוסים והליכות?!"

 

"והחצאית שלה?" המשכתי, "כל כך קצרה שבא לבכות. מה היא חושבת לעצמה, שזה כל כך צנוע לשבת מול אדם דתי בבגד כזה? כאן זה לא מסלול דוגמנות…" 

 

הפלאפון שלי צלצל לפתע, על הצג הופיעה התזכורת שעשיתי לעצמי יום קודם לכן – "לא לשכוח – לדון לכף זכות".

כל יום באותה השעה, מזכיר לי הפלאפון שלי את הקבלה שקיבלתי על עצמי לנסות לדון את כל האדם לכף זכות. לפחות שעה אחת ביום. והנה, עכשיו הגיעה השעה. בדיוק בזמן.

 

"לדון לכף זכות", אני מגלגלת לעצמי את צירוף המילים הללו כאילו נתקלתי בהן עכשיו לראשונה בחיי. "לדון לכף זכות… מוזר, כל פעם הן כמו מפתיעות אותי מחדש, מילים אלו. כמו מזכירות לי שיש אופציה נוספת, זווית ראייה אחרת – לדון לכף זכות. וואלה… איך לא חשבתי על זה קודם?!"

 

"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו איזה מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויכול להשיבו בתשובה", כותב רבינו נחמן בתורה רפ"ב המפורסמת, את המילים שהולבשו עליהן אינספור מנגינות. ובכל זאת, אלפי מנגינות לא יספיקו לי כדי לזכור שלפני שאני חורצת דין, כמעט באוטומטיות, ישנה דרך אחרת לשפוט בני אדם – והיא – לכף זכות.

 

"כי האדם יראה לעיניים – וה’ יראה ללבב" לומדים אנו כבר משמואל הנביא. לנו, יש עיניים כה גשמיות, שלא רואות כמעט כלום ממה שקורה באמת בעולם. ומאיפה יכולה אני בעצם לדעת מי היא אותה בחורה? מה עובר עליה? ולמה היא מתנהגת כפי שמתנהגת?

 

בסוף השיעור החלטתי לגשת אליה. התחלנו לדבר על דא ועל הא ותוך כדי שיחה נוכחתי בפעם המי יודע כמה, בנכונותו המוחצת של הפסוק הנ"ל מספר שמואל.

 

הסתבר לי שמדובר בבחורה שעלתה לפני מספר שנים מגרמניה. היא אמנם יהודיה, אך רוב משפחתה וחבריה – גרמנים. היא עלתה לארץ ישראל בגפה, מתגברת על ים הגעגועים, במסירות נפש השמורה ליחידי סגולה. את המחשב הנייד הביאה עימה כדי לסכם את ההרצאה החשובה. ומה פשר המשחקים באמצע ההרצאה? מסתבר שהמרצה "זרק לחלל האוויר" כמה מילים כנגד העם הגרמני, וטען שראוי להשמידם כולם. הבחורה, מאד נפגעה מהדברים, כיוון שמדובר בעצם במשפחתה ובחבריה. כדי שלא תתפרץ בבכי מול כולם – הסיחה את דעתה ע"י משחק המחשב, כשבעצם ליבה ריחף כבר במחוזות אחרים לגמרי. "אני הגעתי לשמוע אותו, אבל הוא בעצם שולל את קיומי. כי אם היו משמידים את הוריי, כפי שביקש – לא הייתי זוכה להגיע לכאן אף פעם", אמרה לי ועיניה נמלאו דמעות, וקולה נחנק.

 

ומה פשר החצאית הקצרה? הבחורה היא בעלת תשובה טרייה שעד לא מזמן, הייתה בכלל לובשת מכנסיים…

 

התביישתי. והפעם בשביל עצמי. על איך יכולתי למהר ולשפוט את הבחורה המתוקה הזו שה’ בודאי מתפאר בה כל כך על דרכה הלא פשוטה אליו, לארץ ישראל ואל עולם התורה והמצוות.

 

אם היה מדובר במקרה חד פעמי, וודאי הייתי סולחת לעצמי וממשיכה הלאה, אבל זה קורה לנו כל הזמן. אנחנו שופטים את כל מי שסביבנו, חורצים גורלות, מבלי לאפשר אפילו את שמיעת הסנגוריה, כאילו זהו תפקידנו בעולם ואנחנו מינימום בית המשפט העליון. בית דין שדה, מה שנקרא, אבל בית דין צדק זה בטח לא.

 

למחרת, בעודי נוסעת במונית, מתמכרת למוזיקה להנאתי, התיישבה לידי אישה שלא הפסיקה לצרוח לתוך מכשיר הפלאפון שלה. לפני שהספקתי להתעצבן על חוסר ההתחשבות מצדה, צלצל הפלאפון שלי עם אותה התזכורת מאתמול: "לא לשכוח – לדון לכף זכות".

 

"וואלה, באמת רעיון מצוין, באמת ששכחתי…"

 

"היא בטח כבדת שמיעה" סיכמתי לעצמי וספקתי ידיים בסיפוק. הנה, סוף סוף הצלחתי לדון לכף זכות.

 

לאחר כמה דקות, כשהורדתי מעלי את האוזניות, גיליתי שהן כלל לא היו מחוברות, ובעצם, שכנתי לספסל, נהנתה גם היא מהמוזיקה שלי, בעל כורחה. הבנתי לפתע שכנראה זו הסיבה שגרמה לה לדבר כל כך בקול – היא נאלצה להתגבר גם על המוזיקה שלי, גם על זו של הנהג, וגם על רעש גלגלי המכונית… וכל זה מבלי להעיר לי מאומה – היא דנה אותי לכף זכות.

 

מה שמדהים הוא, שאני כל פעם מופתעת מחדש מאינספור האפשרויות המגוונות לדון לכף זכות. ומה שיותר מפתיע, היא העובדה שבסופו של דבר, מתגלה שאכן לאדם שמולי יש סיבה מספיק טובה להתנהג כפי שהתנהג. סיבה שמוכיחה שהמציאות עולה על כל דמיון ושלדון לכף זכות זו לא זכות – זו חובה! כי ברוב המקרים, אכן אותו אדם – הינו זכאי בדין אמת.

 

ועוד דבר – לפעמים, כפי שקרה לי במונית, הבעיה היא לא אצל האדם האחר, לפעמים הבעיה היא דווקא אצלנו.

 

קראתי לא מזמן סיפור מאלף:

 

 

* * *

 

רבי נחמן מברסלב מייחס חשיבות עליונה למציאת נקודות טובות אצל האחר ואצל עצמנו:

 

"צריך להשתדל תמיד אחר כל זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל, ולדון את כל אדם לכף זכות, אפילו החולקים עליו והמבזין אותו. ואזי יהיה ניצול תמיד ממחלוקת, ועל ידי זה עושה כתר יקר להשם יתברך בכמה מיני אבנים טובות". (ליקוטי עצות, על פי ליקוטי מוהר"ן, ו’).

 

אז בואו נטה שכם אחד כולנו, כל הילדים, ונעשה "הפתעה" לאבא שלנו. 

 

נצטרף לעבודה החשובה שבדור – לחפש את היהלומים היקרים הטמונים בכל אחד מאיתנו, הילדים שלו, ולעשות מהם כתר עבור ה’ יתברך.

 

כשהכתר יהיה מוכן – נוכל לקרוא לו.

 

והוא יבוא, אני בטוחה.