כנפיים – המשאלה של כולם

 

 

שאלת השאלות של כל בעל נפש שחפצו בעבודת השם הינה – מדוע איני מתקדם? מדוע איני מתעלה? מדוע כל עליה כרוכה בנפילה והתרסקות?

 

התסכול, המרירות והאכזבה שמתלווים לשאלות אלו הינן, כידוע המניעות והסיבות הקשות והגדולות להתרחקות העולם מעבודת השם. את התשובה לשאלות נוקבות אלו מניח רבינו הקדוש ברמז בשורה אחת בליקוטי מוהר"ן. רבי נתן, ברחמיו מרחיב את הסדק הצר עבורנו, דולה ומשקה את נחל השטים – את המונחים ברוח שטות, ומלמד אותנו כי לכולנו יש כנפיים נפלאות המסוגלות לשאת אותנו לגבהי מרומים, אלא מחסרון דעתנו, גזרנו עליהן ניוון.

 

כיצד נחייה ונבנה אותן? כיצד נוכל לעוף איתן בעבודת השם?

 

 

העולם כולו מבקש לעלות מעלה מעלה. שואף להתרומם ולו טפח אחד מעל פני הקרקע. "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – נפש האדם נכספת לשוב לשורשה אל מקום אשר היה שם אוהלה בתחילה (אוה"ח עה"ת בראשית), לנסוק אל על, לפלח את מרחבי הבריאה מקצה לקצה, לבקוע את הרקיעים כולם, לטפס מעלה דרך עולמות היצירה, הבריאה עד האצילות ולמעלה… עד אינסוף.

 

כל אדם, מיום עומדו על דעתו, חפץ להצמיח כנפיים, להתעלות, לתת דרור לנשמתו, לנתק את כבלי התאוות הגשמיות ולפרוח, לעופף.

 

כנפיים – זו מילת המפתח! זה הדבר שיביא על סיפוקה את הכמיהה הכלל עולמית. זה האמצעי שיקשר את האדם המונח בשפלות, בתחתית הבריאה, אל קדושת העולמות העליונים. כנפיים – זה החלק החסר – הסולם שיגביה את המונח בארץ.

 

 

"שרפים עומדים ממעל לו, כנפיים שש כנפיים לאחד, בשתיים יכסה רגליו, בשתיים יכסה פניו ובשתיים יעופף" (ישעיה ו). "בשתיים יעופף, כתרגומו – משמש, שמשמש ועובד ה’ יתברך" (ליקוטי מוהר"ן ס"ג).

 

כדי לעבוד את השם, אומר רבינו, צריך כנפיים. עבודת ה’ – שימושנו לפני המקום – נקרא בלשון הנביא – עפיפה – "בשתיים יעופף". זו מהותה, הווייתה של עבודת ה’ – לעופף. אדם נטול כנפיים, כלומר שאינו מצליח על ידי עבודתו, להצמיח כנפיים – לעופף – לשמש את בוראו – אות היא לו שעדיין אין ממש בשימושו.

 

מהן כנפיים נסתרות אלו? האם הן בהישג ידו של כל אחד? מהו סודן? כנפי בשר ודם יודעים אנו מה פשרן, אבל מה הן כנפי הרוח, הנשמה?

 

 

"ונשמת שדי תבינם". השכל הוא הנשמה (ליקו"מ ל"ה). ואיברי הנשמה, אם כן, הן המחשבות הקדושות החולפות בו. יש מחשבות שהן בחינת רגליים, יש בחינת ידיים וכו’ ויש מחשבות שהן בחינת כנפיים שהן כנפי הנשמה איתן היא פורחת ועולה. עמן מתעלות כל המחשבות, השכלים והמוחין – איברי הנשמה – כולם.

 

מה הן מחשבות אלו שבכוחן לרומם כל כך את האדם? כיצד זוכים לבנותן, לקנותן?

 

לשאלות אלו עונה רבינו הקדוש במילים הבאות: "צריך לדבק ולקרב עצמו להשם יתברך, כאילו כביכול השם יתברך נגלה ומתקרב אליו. אבל כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך צריך להתרחק יותר. היינו כל מה שמתקרב יותר, צריך לידע שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך. כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב להשם יתברך ויודע בידיעות השם יתברך – זה סימן שאינו יודע כלום. כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך היה יודע שהוא רחוק ממנו מאוד, כי כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך ויודע יותר, הוא יודע שהוא רחוק מאוד ואינו יודע כלום, וזה דבר שאי אפשר לפה לדבר ולהסביר זאת כי גדולת הבורא אין שיעור, וזה בחינת בשתיים יעופף" (שם ס"ג).

 

והדברים סתומים וחתומים "ועדיין אין איתנו יודע עד מה כי לא אמר בביאור קשר העניינים רק הכל בדרך רמז והתנוצצות, ולקצת מאנשי שלומנו ששאלוהו איזה שאלות במאמר זה השיב רבינו ז"ל: "מי אשם לכם שאין לכם ידיעה והרגשה בעניינים רוחניים, דקים ועדינים?" (חיי מוהר"ן כ"ז). אמנם רבי נתן ברחמיו פתח גם לנו, חסרי ההרגשה, פתח להבין את הדברים. והעיקר – להוציא מהם עצות ודרכים להתחזקות: "כי כמו שהשם יתברך והתורה והצדיקים הם סתומים ונעלמים מאיתנו מאוד אוד, כמו כן הם קרובים וסמוכים ונגלים אלינו מאוד. וכן להיפך, כמו שהם נגלים וסמוכים וקרובים אלינו מאוד, כמו כן הם רחוקים ונעלמים ונשגבים מאיתנו מאוד וכן חוזר חלילה, כי שניהם אמת".

 

"אי לזאת צריכים לידע, שלפעמים, כשהשם יתברך עוזר לו, שמתנוצץ לו איזה התנוצצות ורואה איזה התקרבות, אף על פי כן, אל יטעה שכבר סמוך וקרוב להשם יתברך, להתורה ולהצדיקים. כי צריך לידע כל הנ"ל, שכל מה שהוא מקורב ביותר, עדיין הוא רחוק מאוד מאוד, כי לגדולתו אין חקר ואי אפשר להסביר זאת היטב כמבואר בהתורה הנ"ל. אבל אף על פי כן צריך לידע שהישועה והחסד של כל התקרבות והתקרבות כל שהוא – הוא חסד נפלא כי הוא התקרבות אמיתי וישועתו לנצח. אך אף על פי כן עדיין רחוק ממנו מאוד תכלית ישועתו וצריך עדיין להיות עומד ומצפה הרבה לישועתו יתברך עדי יזכה להיוושע בשלמות, לצאת ממה שהוא צריך לצאת ולהתקרב למה שהוא צריך להתקרב".

 

הכנפיים החסרות לנו, אומר רבי נתן, הינן שני שכלים מופלאים בפשטותם, החבויים וטמונים בפנימיותו של כל אחד ואחד:

 

הראשון – הכנף האחת – ההכרה בקטנות ושפלות ערכנו מצד עצמנו, כי דלים וריקים אנו, חסרי כל, כעניים בפתח, ללא שמץ זכות גם לא לאוויר שאנו נושמים וקל וחומר לכל הטוב הרוחני המורעף עלינו בדמות מצוות תורתנו, אותן אנו זוכים לקיים בכל יום.

 

השני – הכנף השנייה – ההכרה בגדולה האינסופית הסתומה ונעלמת של השם יתברך, הצדיקים, ושל כל מצוה ומצוה, ובאהבתם ורצונם האינסופיים להשפיע לנו כל טוב ללא קצבה ושיעור.

 

 

שכלים אלו, הם האמצעי שאם נשכיל לאחוז בו, נלך מחיל אל חיל ונעלה מדרגה אחר מדרגה כסדר הראוי לאיש הישראלי (תפילין ה’, ו’), עד "שלא תהיה מדרגה בעולם שלא נגיע אליה" כהבטחת רבינו להולכים בדרכיו ומצייתים לדבריו (חיי מוהר"ן).

 

לכולנו יש כנפיים. אלא, שמפאת חוסר שימוש פשה בהן הניוון, אך אם נשכיל לגלות את שני השכלים הללו, לנועצם ברהיטי מוחנו לבלי סור, אזי ישובו כנפי רוחנו ונשמתנו, יעטו פלומה חדשה של נוצות, יעלו אבר כנשרים וירימו אותנו למרום. ואם חלילה נפגום בהן ונעדיף את מחשבותינו וחכמותינו – חכמת הכסיל – ונבוז ונחלוק (בחינת נוצות "כי ינצו אנשים", ליקו"מ ו’) על דברי הצדיק, אזי ישרו נוצות כנפינו ואנו, חלילה, נצנח וניפול. ושתי הכנפיים הללו אחד הן, כי זו בלא זו זה בלתי אפשרי, ממש כשם שאי אפשר לעוף עם כנף אחת.

 

ואם יאחז רק בכנף האחת ויעמיק עיונו, רק במיעוט ערכו, כלומר שהאדם יסתכל רק בחסרונותיו, ולא יאחז בו בזמן בידיעת וזיכרון גדולת רחמי השם, אזי חלילה ייפול לעצבות וענווה פסולה שעלולות להשליך את האדם לתהום. ואם ירצה להשתמש רק בכנף השנייה, וישים את כל מגמתו רק להביט אל גדולת השם ונפלאותיו, אזי עלול האדם לשכוח ח"ו כי מצד עצמו אינו ראוי לכל הטוב הזה, ויכול אף להעלות גאווה על ליבו, לחשוב כי בכוחו ועוצם ידו, בזכות מעשיו הטובים ראוי הוא למדרגות אלו. אף במקרה זה הכנפיים ישמטו ממנו והוא עלול ליפול מטה. אולם אם יזכור וידע שעליו לאחוז בשתי הכנפיים כאחת, למעט את עצמו ולהכיר בפחיתות ובאפס ערכו וזכותו מצד אחד, ובאותו זמן להגדיל את ערך מצוותיו ומעשיו הטובים המצד המְּצַוֶה עליהן – הבורא יתברך – אז יזכה האדם לשמוח ולהתעלות מעלה בכל רגע וללא הפסק.

 

משמים, רוצים רק להשפיע לאדם בלי סוף מדרגות ומעלות קדושות. וכידוע, יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. מי מעכב, אם כן? האדם עצמו. כיוון שאינו מכין כלים לקבל את כל הטוב שרוצים להשפיע לו משמים. לכן, כשמשפיעים לו שמץ שפע וישועה, טיפת אור וחסד, מיד רם ליבו והוא מתגאה. אבל אם תמיד בכל מתנה ומעלה שיקבל ידע כי לא משלו קיבל, כי הוא שפל ונבזה, אלא קיבל רק מגודל חסדי השם ורחמיו שאינם כלים, ויאמין שהשם חפץ להשפיע לו עוד ועוד, ללא שיעור, ויכיר בגדולת המתנות הניתנות לו, שאורן סתום ונעלם להפליא, או אז יוכל לקבל וליהנות מהשפע שניתן לו, ומשמים לא ימנעו מלהרעיף עליו כל טוב שבכל העולמות.

 

 

כיצד, אם כן, נזכה לבנות בהיכלי מוחנו את הכנפיים הנפלאות הללו, ומהי העבודה שנעבוד את בוראנו שעל ידה נזכה להצמיח שכלים אלו?

 

את התשובה לכך מרמז רבינו בסוף התורה הנ"ל, ורבי נתן מרחיב את הרמז לבלתי נרמזים כמונו היום. ובשתי מילים, התשובה היא – הלל והודאה!

 

"כי כל מה שכתבנו לעיל העיקר הוא שיבוא מזה לשמחה, לא להיפך. כי יש שיכולין לטעות מאחר שרואה עוצם ריחוקו מהאור על ידי זה יכול ליפול עליו עצבות ומרה שחורה ח"ו, שהוא מזיק מאוד ביותר מן הכל כידוע. על כן, מי שחס על עצמו באמת צריך להפוך הדבר, להפוך הכל לשמחה שדייקא יגיל וישמח מאוד, כי הלא אף על פי כן הוא רואה שהאור אצלו ממש, כי הלא אעפ"כ אנו מדליקין נר חנוכה הקדושה בביתנו וכן בכל המצוות שאנו לוקחין התפילין שהם אורות גדולים ונשגבים מאוד מאוד ואנו מניחים על ראשינו וזרוענו ממש. היש התקרבות יותר מזה? ואם עדיין אנו יודעים שאור התפילין רחוק מאיתנו מאוד, אדרבא, זהו שמחתנו שמרפאים אותנו ברפואות יקרים ונפלאים כאלה הבאים ממרחק גדול כל כך כל כך" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן, הלכה ה’ י"א).

 

 

תכליתן של כנפיים מופלאות אלו, אומר רבי נתן, היא להביא אותנו לידי שמחה, לידי הלל וזמרה (שזה גם פשט הכתובים "ובשתיים יעופף", "שבהן אומר שירה", וכדברי הגמרא בחגיגה). כי כל העליות, כידוע, הן על ידי השיר ושבח. ותניא שמסייע לדברי רבינו הקדוש בעניין זה, מצאנו בדבריו הקדושים של תלמיד האר"י מהר"י סרוק: "כי צריך אתה לידע שכמו שהיורדים במרכבה צריכים לומר שירה, ומכוח אותם השירים היו נפתחים להם שערי המרכבה והיו נכנסים להיכלות והמלאכים הממונים על כל שער ושער מפתחי ההיכלות מראים אל היורדים למרכבה המלאכים והחותמות שצריך לכל מלאך ומלאך, ובכוח השירה, שהם אומרים, נפתחים להם השערים וגם היורדים עצמם נתווסף להם כוח בשירות שאומרים ויהיה להם כוח עד מעלה שאם לא היו אומרים שירה לא היו יכולים ללכת, כי בעודם משוררים מהלכין, ושמש בגבעון דום יוכיח, שאם לא היה משתקן יהושע לא היה יכול להעמידן. נמצא שבכוח השירה הוא מהלך בכל יום מזרח למערב. הנה לך בפירוש שהשיר נותן כוח לכל דבר רוחני או גרם שמימי להלך" (שבחי אמרי חן פירוש "אזמן בשבחין").

 

כיוון שזוהי תכליתן של הכנפיים – להביא אותנו לידי שמחה והלל שהם הנותנים לנו כוח לעשות חיל – אין לך דרך טובה יותר לבנותן אלא על ידי עבודה זו בעצמה – לאחוז מיד בהלל והודאה. וזהו, כידוע, כלל מוסד, בכל עבודה ועבודה כי האדם נפעל לפי פעולותיו. לכן, אם יכריח האדם עצמו להיות בשמחה ולהודות, ימשכו אחריו מעשיו ומחשבותיו כי "אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד" (ספר המידות). "כי אין זוכים לכל זה, היינו לידע בכל פעם עוצם התרחקותו, להתקרב על ידי זה דייקא, כי אם על ידי הדיבור הקדוש שהוא בחינת הלל והודאה" (שילוח הקן, ה’ י"ט*).

 

 

הדברים יובנו בפשיטות. הרי האדם אינו יכול להודות אלא כאשר הוא מתבונן ומחפש אחרי סיבות להודות, וממילא נמצא שהוא מעמיק את התבוננותו ועיונו בכל הטובות שעושה עמו השם יתברך, הן מצד כמותן והן מצד איכותן ומעלתן העליונה, ובזה תבנה כנף אחת – כנף גדולת השם ומצוותיו.

 

ומצד שני, לא תיתכן הודאה רק מתוך ידיעה שאינו ראוי מצד מעשיו אלא למתנת חינם. הרי דבר ברור הוא שפועל העמל ויגע ומקבל שכרו לבסוף אינו חש רגשות תודה כלפי מעבידו. אדרבא, לעיתים הוא מרגיש תרעומת על מיעוט שכרו. אבל אדם שלא עמל או עמל מעט וקיבל שכר גדול מאוד ממה שציפה ושיער שיקבל, בודאי ימלא את פיו בשבח, הלל והודאה למעבידו, וככל שיגדל הפער בין שיעורו המועט של השכר המצופה על ידו לגודל השכר בפועל כן תגדל הודאתו, אז תבנה הכנף השנייה – כנף שפלותו ואפסותו.

 

לכן, על ידי עבודת ההודאה צומחות שתי הכנפיים בהן יוכל לעופף.

 

 

הכלל הוא, שכדי להצליח ולעשות פרי בעבודת השם ולעלות כסדר מדרגה לדרגה, צריך האדם לדעת בכל עת, שמצד רחמי השם הוא קרוב אליו וזכאי לקבל מידו כל טוב אך מצד מעשיו הוא רחוק מאוד, ובצירוף וחיבור שתי ידיעות אלו יזכה להבין כי כל מצוה שהוא זוכה לעשות וכל שפע רוחני או גשמי שהוא מקבל, הינם מתנה נפלאה ויקרה מאוד היורדת אליו ממרחקים אינסופיים, אל מקומו השפל. וככל שיעלה בידו להתבונן ולהעמיק בהכרתו, להגדיל ולמתוח בדעתו את המרחק בין שפלותו ואי זכאותו לבין גדולת השם ורצונו לזַכּוֹת, כך יתעצמו כנפיו וכוחן ויוכל לפרוח לגבהים, גבוה מעל גבוה.

 

וזה פירוש "שלום שלום לרחוק ולקרוב". לזכות לשלום, כלומר לקבל אליו את כל המדרגות הקדושות החלוקות ממנו כעת, ולזכות לכל הברכה הכלולה בשלום, וזה אי אפשר אלא למי שמקרב את עצמו להשם על ידי שיודע שהוא רחוק ולו ראוי התואר "רחוק וקרוב". (לכן רחק בגימטרייא קרוב ופעמיים כנף (עם האותיות), כי על ידי בחינת רחק וקרוב זוכים לשתי כנפיים).

 

* * *

 

*רבינו בתורה ד’ מבאר בעיקר כיצד נעשות דווקא כנפי הנחש שהם החכמים להרע, וכאילו בדרך אגב מזכיר "כי על ידי דיבורים קדושים עושים כנפיים דקדושה, בחינת ובעל כנפיים יגיד דבר". אך רבי נתן, על פי הכלל של "זה לעומת זה עשה אלוקים", לומד מהרחבת הדיבור אודות החכמים להרע וחכמותיהם המגונות על טיב וטבען של כנפי הקדושה, כך הוא אומר:

 

"כי חכמת יון הרשעה הוא ההיפך מבחינת כנפיים הנ"ל שהם בחינת "שלום לרחוק ולקרוב", שהוא בחינת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", שזהו כל חכמת ישראל הכשרים והצדיקים שאפילו מי שזוכה לחכמה גדולה ודעת אמיתי בידיעתו יתברך הוא יודע בכל פעם התרחקותו יותר, כי זה עיקר החכמה – שישכיל שרחוק ממנו החכמה. ועיקר הפגם והתיקון הוא תלוי בהדיבור שעל ידי לשון הרע בפרט כשמדברים על כשרים, צדיקים אמיתיים, על ידי זה עושים כנפיים להנחש שעל ידי זה מתגברות בחינת חכמות של שקר וכפירות. ועיקר התיקון על ידי דיבורים קדושים, שישמור את עצמו מעתה בפרט להרבות בתפילה ותחנונים ושיחה בינו לבין קונו, ועל ידי זה יעשה ויתקן בחינת כנפיים דקדושה, שהם בחינת שלום לרחוק ולקרוב" (שם י"ח).

 

 

(מתוך בטאון "ברסלב" בארץ ובתפוצות)