שישים שנה אחרי שנחטפתי חזרתי הביתה

בגיל 14 היא נחטפה על ידי מוסלמי
מקומי בבגדד. 60 שנה לאחר מכן הצליחה
לברוח ולחזור אל חיק משפחתה, שכבר
עלתה לארץ ישראל. סיפורה המדהים של
חנה מנשה, שלא כל הפרטים בו ניתנים
לגילוי.

את הסיפור הזה אפשר להתחיל, אם תרצו, דווקא מסופו: שדה התעופה בן גוריון, לפני כחודשיים. אישה מבוגרת, בת 74 ובעלת חזות מוסלמית לכל דבר, מלווה בשוטרת ממשטרת הגבולות, נכנסת אל אולם מקבלי הפנים. התרגשותה אינה ניתנת להסתרה, וגם לא התרגשותם של אחיה ושל אחיותיה המקבילים את פניה – כאשר עד לפני מספר חודשים, לא האמינו כלל כי עודנה בחיים.

את הסיפור הזה אפשר גם להתחיל, אם תרצו, מתחילתו: חנה מנשה, כלה צעירה בת 14 בלבד, נחטפת מחיק משפחתה בידי נהג המשפחה המוסלמי, ועקבותיה אובדים.

ואת הסיפור הזה אפשר גם להתחיל, אם תרצו כמובן, מהחלק הנותר – מאמצעו: אישה עטוית חאטה (כיסוי ראש מוסלמי) ולבושת שחורים מכף רגל ועד ראש, כמנהג מוסלמיות אדוקות במדינות חשוכות, נכנסת לבניין שגרירות ישראל באחת מבירות אירופה ומודיעה: "אני יהודייה. ברצוני לעלות לארץ ישראל". אנשי השגרירות, כמצופה, מרימים גבה ושתיים, אולם משהאישה מונה באוזניהם את שמותיהם של אביה ושל אחיה, שאליהם ערגה יותר מ-60 שנה – אפרים, מנשה, יחזקאל ועוד – הם מתקשרים למשרד הפנים, רק כדי להיפטר מהטורדנית. אולם ה'טורדנית' מתבררת עד מהרה כבת האובדת של משפחת מנשה.

* * *

עיראק, בשנת תש"ט (1949) כבר הייתה עצמאית, לאחר שהבריטים עזבו אותה בשנת 32' למרות שהם הותירו לעצמם את הזכות להעביר דרכה כוחות צבאיים. בשנת 39' מת ראזי הראשון, מלך עיראק, ואת מקומו תפס בנו שהיה אז רק בן 4, פייסל השני. בשל גילו הצעיר של פייסל מילא את מקומו עד שיתבגר, דודו, עבד אל-אילאה ששימש כשליט בפועל בעיראק עד שמלאו לפייסל 18 שנים. בשנת 71 פלשו הבריטים שוב לעיראק ושהו בה עד שנת 47' אז הוחזר לעיראק שלטון המונרכיה ההאשמית, שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת דודו של פייסל אל-אילאה. שנה לאחר מכן, ב-48' נטלה עיראק חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל, במלחמת העצמאות כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות.

באותה שנה חיה בעיר עמארה שבעיראק חנה מנשה, בתו של הרב יחזקאל מנשה. חנה נישאה כמקובל ביהדות עיראק בגיל 14, לבן דודתה, אחות אביה, ועברה להתגורר בבית הוריו בבגדד. לשמחת החתונה, שנמשכה שבוע, נסעו רק האב יחזקאל והאח אפרים, שהיה אז בן שמונה. בבית, בעיר עמארה, נותרה האם, מטופלת בשישה ילדים קטנים. מספר ימים לאחר שמחת הנישואין שלחה הדודה את הנהג המוסלמי לבצע עבורה קניות אחדות בשוק המקומי, כשאליו נלוות חנה, הכלה הצעירה, ובת-דודתה הקטנה. השבוע, בביתו של אחיה, אפרים מנשה ברמת גן, אנחנו שומעים מפיה את סיפורה, שאלמלא אנו רואים את האישה מול עינינו ושומעים את סיפורה, לא ניתן היה להאמין לו. חנה עצמה מבינה ומדברת רק ערבית בניב עיראקי. היא הספיקה ללמוד מעט עברית בשבועות בהן היא שוהה בבית משפחתה, אך את מהלך הראיון וכדי להבין את סיפורה, משמש אחיה אפרים, כמתורגמן בינינו. ניכר כי היא נתונה עדיין תחת הפחד והחרדה שנחרתו בה בשישים שנות שלטון דיקטטורי מוסלמי קנאי.

"הנסיעה הזו חרוטה בזיכרוני כאילו התרחשה אתמול", מספרת חנה. "זה קרה בדיוק עשרה ימים אחרי שהגעתי לבגדד ויומיים אחרי שהסתיים שבוע ה'שבע ברכות' שלי. נסענו עם נהג המשפחה לשוק המקומי, אני ובת-דודתי בת השמונה. כשעצרנו בדרכנו, כדי שבת-דודתי תוכל להיכנס לרגעים אחדים לחנות מסוימת, חשבתי שנמתין לה, אולם להפתעתי המשיך הנהג בנסיעתו. ניסיתי למחות באוזניו ולהבין מדוע אנחנו לא מחכים לה, אבל הנהג השיב שהוא סיכם עם הוריה שהיא תשוב אל ביתה רגלית. לא הייתה לי ברירה רבה ואני האמנתי לדבריו. חשבתי שכעת ניסע אל השוק, אבל הדרך התארכה באורח פלא, והבחנתי כי למעשה אנו יוצאים מן העיר. אמנם לא הכרתי את בגדד, אבל ידעתי שהשוק ממוקם בתוך העיר ולא מחוצה לה. תחושתי הרעה רק הלכה וגברה".

"לאן אתה לוקח אותי? אני מבקשת שתחזיר אותי הביתה!" אמרה חנה הצעירה לנהג המוסלמי, שהיה בן-בית בבית דודתה. הנהג ניסה להרגיעה, ואמר כי עליו רק לקחת דבר-מה בדרכו, ומיד ישובו, "אבל אני כבר לא האמתי לו והתחלתי לצעוק בפחד. בשלב הזה הפך הנהג להיות תוקפני יותר. 'אם לא תפסיקי לצעוק, אהרוג אותך ואשליך את גופתך לבור. אף אחד לא יוכל להציל אותך', הוא אמר לי בטון מאיים. רועדת כולי מאימה התכנסתי בתוך עצמי, ממלמלת פרקי תהלים שהיו שגורים בפי. אני זוכרת שהייתי רעבה, צמאה ומבוהלת, אבל ישבתי מכונסת ופחדתי לזוז. הנסיעה המסויטת הזו נמשכה עוד מספר שעות, עד שהגענו למחסום משטרתי. הייתי בטוחה שניצלתי, וברגע שהשוטרים יראו אותי ויבינו שאני נמצאת במצוקה, הם יעצרו את הנהג וישחררו אותי לחופשי". חנה מספרת את הדברים ונראה שהיא חווה אותם בכל נפשה. כשהיא מספרת על המחסום המשטרתי, נראה כאילו אכן היא נמצאת כעת, מכונסת בתוך הרכב, ותקווה כלשהי עולה על פניה למראה השוטרים. "חשבתי שכעת אוכל לצעוק לעזרה לצאת לחופשי. הזדקפתי במושב וניסיתי לפתוח את החלון. אבל הנהג המוסלמי הבחין בכך. בקול מצמרר הוא הזהיר אותי שאם רק אעורר את תשומת ליבם של השוטרים, כל בני משפחתי ישלמו על כך בחייהם". חנה המפוחדת פרצה שוב בבכי ובתחנונים לפני הנהג המוסלמי, מבקשת על חייה. לזוועתה, שלף המוסלמי אקדח והצמיד אותו אליה בלי שהשוטרים ישימו לב, עד שחלפו על פני המחסום. "התאבנתי מפחד ולא יכולתי להוציא מילה מפי, מספרת חנה, שישים שנה לאחר אותו יום שינה את חייה.

לאחר יום שלם של נסיעה, החנה המוסלמי את הרכב ליד חווה מבודדת בדרום עיראק, המקום בו גרו הוריו. "ההורים שלו התפלאו לראות אותי, אבל לאחר חילופי דברים קשים בינם לבין בנם לא היה להם מה לומר. פתאום ניגשה אלי אחת מנשות המשפחה, אחזה בחוזקה בזרועי וגררה אותי אחריה. לפני שהבנתי מה מתרחש, מצאתי את עצמי כלואה במחסן תת-קרקעי חשוך, מין מקלט שחור ואפל. הכניסה למחסן נחסמה היטב וכך נותרתי שם, בוכה צועקת לעזרה. בין בכי לצעקה שמעתי את המוסלמי שפנה ללכת מן המחסן אומר לעברי: 'חבל על המאמצים שלך, אף אחד לא ישמע אותך. המשפחה שלך בודאי תחפש אחרייך, אבל אף אחד לא יחשוב שיש לי איזשהו קשר לעניין".

אפרים, שכאמור משמש כמתורגמן בינינו מנסה לתאר לנו באופן מוחשי יותר באיזה בור מדובר: "זה היה דומה לבור שבו נמצא סאדאם חוסיין… את המזון זרק לה המוסלמי מלמעלה, אחת ליום – בכמות שרק מאפשרת לך להיוותר בחיים ולא יותר מזה. מדי יום הוא היה מוציא אותה החוצה, כדי שתוכל קצת לראות את אור השמש ולטייל, במשך כחצי שעה. הוא פחד מאוד שמא היא תימלט, הפרשה תיחשף והוא יישב מאחורי סורג ובריח".

בתמונה למעלה: בניו ונכדיו של הרב יחזקאל מנשה זצ"ל

עוד בטרם אנחנו מנסים לשאול את חנה מדוע עשה זאת המוסלמי, היא עונה על השאלה המתבקשת: "למה הוא עשה את זה? – אני לא יודעת, אולי ביקש להתנקם במשפחה שלי על משהו".

כמה זמן היית ב'בור' הזה, ואיך שרדת?

"אז זה היה נראה לי כמו נצח ממש. למעשה, שהיתי שם 4 שנים ארוכות. ארבע שנים שבהן כמעט לא ראיתי אור יום. מפעם לפעם, כששמעתי קולות צועדים מבחוץ, ניסיתי לצעוק לעזרה, אבל אף אחד לא שמע אותי, או לפחות אף אחד לא ענה לי. הייתי מיואשת מאוד וקיוויתי שזה ייגמר, בטוב או ברע, אבל שהזוועה הזאת לא תימשך. בשלב מסוים חיפשתי דרכים לחפור לי איזו מחילה כדי להימלט משם, אבל מהר מאוד התייאשתי מהרעיון. בקושי היה לי כוח, לא אכלתי שם כמעט דבר וגם אמצעים לחפור בהם לא היו לי. החיים היו בלתי נסבלים. ילדה בת 14, לבדה בחושך, בקור ובחום, בתוך ספק מחסן, ספק בור. נחמה אחת הייתה לי: שקית אישית מבד שנשארה עלי עוד מהבית, ומשום-מה המוסלמי לא נטל אותה ממני. בשקית היו תמונות של בני משפחתי, שלקחתי איתי מהבית לפני שעברתי להתגורר בבגדד, ומספר חפצים אישיים שלי. כעבור תקופה מסוימת, אולי שנה, כשמשפחתו כבר הייתה סבורה, כנראה, שהחיפושים אחריי פסקו, היו אימו ואחותו מגיעות לבור, כשהוא עצמו לא שהה באזור, ומוציאות אותי לטיול קצר תחת עינן הפקוחה, ותחת השגחתם של מספר כלבים מאיימים שהלכו עמנו כל הזמן".

אבא לא סלח, אמא נפטרה מצער

בינתיים, בבגדד, משפחתה המבוהלת של חנה לא ידעת את נפשה מרוב דאגה. כשבוששה לשוב לביתה עם רדת החשיכה, החלו לחשוש לה מאוד. הם חיפשו אחרי הנהג, ומשגילו כי הוא נעדר מביתו שבעיר, החליטו לפנות למשטרה ולמסור שם את פרטיו. הדודה, שהעסיקה את הנהג במשך שנים רבות, ידעה בערך היכן מתגוררת משפחתו, וכך יצאה למקום משלחת משטרתית בליווי בן משפחה כדי לאתר את הנהג ואת חנה הנעדרת. כשהגיעו למחסום המשטרתי ושאלו אודות האיש, הודו שוטרי המחסום כי יום קודם לכן חלף במקום במכוניתו אדם מבוגר, בליווי ילדה מפוחדת, אולם הם לא ידעו לומר מה היה יעדו של האיש. "יכול להיות שהמוסלמי נתן להם שוחד, כדי לטשטש את עקבותיו", אומרת לנו חנה.

אנחנו שואלים את אפרים, שהיה אז ילד בן שמונה, כמה זמן חיפשה המשפחה אחרי חנה, והוא משיב: "חיפשנו אחריה במשך שבוע שלם. המשטרה הודיעה שהיא מצאה את הנהג ושהוא מכחיש כל קשר לעניין, ואז כבר לא היינו יכולים לעשות שום דבר. אבא שלי לא יכול היה להישאר בבגדד, ופשוט חזרנו הביתה, שבורי לב ודואגים, מקווים שמשהו יתברר בקרוב ולפחות נדע איפה היא נמצאת. אחרי שחזרנו הביתה, לעמארה, נסע אבא עוד מספר פעמים לבגדד, בליווי אנשים נוספים ובמטרה לגלות פרטים כל שהם על מקום המצאה של אחותי, אבל אף אחד לא ידע לומר מאומה שישפוך אור על ההיעלמות. הדבר גם היה כרוך בהוצאות כספיות אדירות: להביא את האנשים לבגדד, לשכן אותם בבית מלון, לדאוג למזון בעבורם ולשלם את כל הוצאותיהם, וכמובן – לשחד את הפקידים השונים ואת האנשים שאולי יוכלו לעזור… אבא המסכן נשבר מאוד, כי הכסף אזל, ולנו לא היה אפילו קצה חוט.

"בעיה קשה נוספת הייתה איך לספר לאמא על מה שקרה", ממשיך אפרים בשחזור. "בתחילה פשוט נמנענו מלספר לה. אמא חשבה שאחותי גרה בשמחה ובאושר בבית הדודה. כמובן, טלפונים לא היו אז בנמצא, ולא ניתן היה ליצור קשר בקלות כמו היום. אבל ברור היה שנצטרך, מתישהו, לספר לאמא את האמת. אבא לא ידע איך לעשות זאת. הוא חשש מאוד שליבה של אמא לא יעמוד בצער הנורא, והיא תמות. בסופו של דבר, לא הייתה ברירה והתפקיד נפל בחלקי, ילד בן שמונה". אפרים נרעד כשהוא נזכר שוב ברגעים הנוראים. "נכנסתי למטבח ואמרתי לאמא: 'אמא, אם את אוהבת אותי, בבקשה אל תבכי ממה שאני עומד לספר לך'. אמא הסתכלה בי בחשדנות, אבל היא בטח חשבה ששוב פעם עוללתי תעלול כלשהו. כששמעה את מה שבאמת היה לי לספר לה, היא פרצה בבכי קורע לב, בכי שלא פסק עד היום בו היא נפטרה. אמא הפסיקה לאכול, והאור שהיה לה תמיד בעיניים, כבה. ניסינו לנחם אותה, לשדל אותה לחזור לחיים, ולו רק למען ששת ילדיה הרכים שבבית. אבל אמא הייתה בוכה ואומרת שוב ושוב: 'איך אני יכולה שלא לבכות? איך אני יכולה להכניס אוכל לפה כשאני לא יודעת איפה הבת שלי נמצאת, טוב מותי מחיי'. אמא אכן נפטרה כעבור שנתיים, היא הייתה רק בת 36.

"אבא האשים את הדודה בכל מה שקרה", מספר אפרים. "הוא אף פעם לא הצליח למחול לה על כך, וגם חדל לשוחח עימה. שנתיים לאחר החטיפה, בשנת 50' עם תחילת 'מבצע עזרה ונחמיה', בו הועלו רוב היהודים שחיו עד אז בעיראק, כתוצאה מהחלטה של הממשלה העיראקית לפיה יהודי המדינה יכולים לעזוב אותה בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם, הבנו שאין עוד סיכוי למצוא את חנה שלנו ועלינו לארץ. נשלחנו למעברת רמת-ישי, ומיד לאחר שעלינו ארצה נפטרה אמא, שבורה מצער. היא לא הצליחה להמשיך את חייה ביודעה שבתה נותרה מאחור, בבגדד. היא הייתה אז רק בת 36. לאחר מכן עברנו להתגורר במגדל העמק, שם כיהן אבא במשך שנים רבות כרבה הספרדי של העיר".

תמונות קרועות לגזרים

"ההחלטה לעלות לישראל", ממשיך אפרים, "הגיעה בעקבות העובדה שהגיע זמן גיוסו של אחי הגדול, מנשה, לצבא העיראקי. המשפחה עזרה לו אז להבריח את הגבול לפרס ומשם הוא עלה לארץ ישראל. בעקבות בריחתו נאלצנו כולנו לארוז במהירות את המיטלטלים ולעזוב את המדינה, כשאנחנו משאירים מאחורינו את חנה, שעדיין הייתה קבורה אז בתוך ה'בור', לא יודעת מתי יום ומתי לילה".

חנה שומעת את הדברים ומתחילה לספר מן הנקודה בה הפסיק אחיה. "אחרי ארבע שנים ב'בור', גילה המוסלמי שמשפחתי עזבה את בגדד, והבין שהסכנה חלפה מעל ראשו. הוא הוציא אותי מהבור ולקח אותי לבצרה. בדרך סיפר לי כי כל בני המשפחה שלי עזבו את עיראק ועלו לישראל, כך שלא כדאי לי לברוח, כי אין לי לאן… אני זוכרת שפרצתי בבכי ובצעקות, הרגשתי אבודה כל כך. בשלב הזה הוא הכריח אותי להתאסלם ודרש שאני אנשא לו. כשלא הסכמתי בשום אופן, הפכתי למשרתת של המשפחה, כאשר כל בני משפחתו מרשים לעצמם להתעמר בי. בהמשך הבנתי שיהיה לי קל יותר לשרוד אם אפסיק להיאבק ואעמיד פנים כאילו השלמתי עם גורלי, ואכן כך היה. חוטפי האמין שקיבלתי את הדין על עצמי. למען האמת, התגעגעתי נואשות לאמא, שאליה הייתי כה קשורה. הייתי רק בת 18 ביום שבו הוצאתי מהבור והבנתי את מה שקרה לי.

"מדי פעם הייתי נחבאת במקום מסתור, מוציאה משקית הבד את התמונות הבודדות שנותרו לי ממשפחתי, בוכה ומתפללת שאזכה יום אחד לראותם. יום אחד נתפסתי בידי המוסלמי כשאני עושה זאת, הוא התנפל עלי בחמת זעם, הוציא את התמונות מידי, קרע אותן לגזרים והשליכם לכל עבר. למזלי, תמונה אחת הצלחתי לשמור אצלי בכל זאת. כדי שלא אשכח את שמות אחיי, הייתי כותבת לעצמי, יום יום, את שמות כולם, לפי גילם: מנשה, אפרים, פקיזה-רחל, דוריס, ברטה, כפי, לילא… בכל לילה הייתי קורעת את הפתק, כדי שהמוסלמי לא יגלה אותו, ולמחרת הייתי עושה זאת שוב, וחוזר חלילה. רק לא לשכוח את השמות של האחים שלי, רק לא לשכוח. (בתמונה משמאל: הרב יחזקאל מנשה זצ"ל ובנו אפרים (משמאל עומד לידו) בבר המצווה של הנכד אליהו).

"כל מי שראה אותי היה בטוח שאני מוסלמית אדוקה. איש לא היה יכול לחשוד שמתחת למעטה החיצוני פועם לב יהודי", אומרת חנה. "ואכן, לא רק ששמרתי על יהדותי, אלא אף הצלחתי לאתר לוח שנה יהודי וכך לדעת מתי חלים המועדים השונים. הייתי מתפללת בסתר בכל יום, ובערבי שבתות הייתי מדליקה נרות. זכרתי את כל התפילות שאבא שלי לימד אותי והייתי משננת אותן בעל-פה. כילדה הייתי תמיד הולכת עם אבא שלי לבית הכנסת. אבא היה יהודי חשוב בקהילה שלנו, והיה במעמד של רב בית הכנסת".

מדוע לא ניסית לברוח בכל השנים הללו?

"לא יכולתי לעשות את זה, כי בעיראק, במיוחד באותה תקופה, אישה לא הייתה יכולה להסתובב לבדה, זה היה מסוכן מאוד. בכל זאת, יום אחד הייתי כל כך מיואשת. חיכיתי שהוא ילך למקום עבודתו, ואז התלבשתי ונסעתי למקום הגבול. רציתי לברוח דרך איראן שהייתה אז בקשרים דיפלומטיים עם ישראל. ידעתי שיש שם שגרירות ושאוכל להגיע משם לישראל. הגעתי לגבול ושכרתי סירה כדי לחצות את הנהר הזורם שם, אבל אז תפסו אותי שוטרי הגבול ושאלו אותי לזהותי. הם לקחו אותי לתחנת המשטרה, שם טענתי שרציתי 'להתאוורר' ולכן יצאתי לשוט קצת בסירה… הם האמינו לדבריי ושחררו אותי. הצלחתי להגיע הביתה בזמן, בלי שאף אחד ידע על ניסיון בריחתי הנועז. האמת היא שהיו עוד מספר פעמים בהן ניסיתי לברוח, אבל תמיד נתפסתי", מספרת חנה. "כשעברנו לבגדד, הוא בנה שם בית והקיף אותו בחומה בעלת שערים כבדים, הכל כדי שלא אוכל להימלט. בכל פעם שחשד שאני מנסה לברוח, הוא היה מכה אותי ופעם אף השתמש בסכין…" חנה משתנקת בזיכרונותיה הנוראיים. לאחר מספר דקות היא מתעשתת וממשיכה: "בזמן הפלישה של ארצות הברית לעיראק לפני כשש שנים, אזרתי אומץ, יצאתי מהבית והגעתי לבסיס אמריקני, רציתי שהם ייקחו אותי לישראל. אבל החיילים חשבו שאני מרגלת או סתם תימהונית. הם לעגו לי וסילקו אותי מהמקום".

אבא לא הספיק לראות אותי

"כשהייתי בן 14 עלתה משפחתי לארץ", משלים אפרים את סיפורה מנקודת מבטו, "אבל לי לא נתנו לצאת מעיראק, כי אמרו שאני חייב כסף וכל מיני דברים… אז נשארתי בבגדד והתגוררתי בבית הכנסת, שם גם התגוררה משפחתי לפני שעלתה לארץ. כשמשפחתי עזבה, הותיר לי אבי כסף למחיה. בכסף הזה שכרתי אנשים כדי שיעזרו לי לחפש את אחותי. אבל מסתבר שלמוסלמי שחטף אותה היו קשרים בשלטון, כי שום דבר, ממש שום דבר לא עזר לנו. כשעליתי לארץ, נשבעתי לעצמי שלא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא את חנה ואחזיר אותה אלינו", אומר אפרים, היום בן 70. "אחרי שסיימתי את שרותי הצבאי חשבתי לנסוע לעיראק, להתחפש למוסלמי ולאתר אותה, אבל כמובן, זה לא יצא לפועל".

חנה מסרבת לספר לנו כיצד יצאה, בסופו של דבר, מעיראק. "על זה אסור לי לדבר. יותר מדי אנשים מעורבים בזה, ומדובר בסכנת חיים מבחינתם", היא אומרת בהתנצלות-מה. אלי מנשה, בנו של אפרים מספר לנו על ההתרחשות עד הגעתה של חנה לישראל: "יום אחד התקשר מישהו לטלפון שלי, הוא לא הזדהה בשם אבל התחיל לשאול אותי שאלות על המשפחה שלנו. ניסיתי להבין ממנו מדוע הוא שואל, התחלתי לדאוג אולי קרה משהו, אבל הוא הרגיע אותי ואמר לי שיש לו משהו משמח לספר לי. הוא חזר לשאול אותי על המשפחה שלי וביקש לדעת את שמות אחיותיהן של אבי. אני סיפרתי לו לפי תומי, כשאני לא מבין עדיין לאן הוא חותר, ואז הוא אומר לי: 'יש לי בשורה משמחת עבורכם, מצאנו את אחות של אביך'".

עד היום אתה לא יודע במי מדובר?

"אני יודע מה השם שלו, אבל אני לא יכול לספר לך מי הוא או מטעם מי הוא פעל. אני לא ראיתי אותו אבל אני יודע שהוא ראה אותי. על כל פנים, הוא מספר לי שחנה הגיעה אליהם ואמרה להם שיש לה קרובי משפחה בישראל. היא נתנה לו סימנים מדויקים על המשפחה, והאיש ניסה ליצור עימנו קשר. 'התקשרתי לכמה מבני המשפחה', הוא אמר לי, 'אבל אתה היחיד שהיה אפשר לדבר איתו. כולם ניתקו לי את הטלפון, כנראה לא האמינו שאני מדבר ברצינות'. הוא אמר לי שכעת מתחילים התהליכים כדי להביאה לישראל, אבל הזהיר אותי שוב ושוב שאסור לי לספר לאף אחד שעומד להתרחש משהו בעניין".

חלפה חצי שנה בה לא שמע אלי מאומה מאותו אדם. "אבא לא ישן בכל החודשים הללו, מאז שיצרו איתנו קשר. הוא הוריד אז 10 ק"ג ממשקלו מרוב ציפייה, ומחרדה נוראה שגם הפעם יהיו כל המאמצים לשווא. אמרו כי יודיעו לנו טלפונית על מועד הגעתה של דודה חנה. סבא, הרב יחזקאל מנשה זצ"ל, לא זכה לשרוד את התקופה הזו ונלקח לבית עולמו זמן קצר לפני שחנה עלתה לארץ. חשבנו שזה עניין של ימים אחדים, אבל חלפו שבעה חודשים. ואז, בדיוק כמו בפעם הראשונה הוא התקשר יום אחד ואמר לי, 'דודה שלך מגיעה מחר לישראל…' הוא הורה לנו לחכות לה בשדה התעופה, ואנחנו הגענו כל בני המשפחה, והנה היא מופיעה מול עינינו… אני לא יכול להסביר את זה, אבל היא זיהתה את אבי בלי בעיה וקראה לו מיד בשמו, 'אפרים', וכך גם לשאר אחיותיה. היא זכרה כל אחת מהן ובכתה כשהיא מחבקת אותן אחרי 60 שנה שלא ראתה אותן. נתנו לה לנוח מספר ימים, אבל היא ביקשה בכל ליבה שניקח אותה לקברים של סבא וסבתא. סבתא קבורה באחד היישובים הסמוכים למגדל העמק ואנחנו לקחנו אותה לשם. היא השתטחה על הקבר במשך זמן ארוך ובכתה, בכי שאי אפשר היה לעמוד בפניו. לאחר מכן לקחנו אותה לקבר של סבא במגדל העמק, וגם שם היא התרגשה מאוד".

מאז שהגיעה ארצה שוהה חנה בבית אחיה אפרים ברמת גן. היא מנסה להתאושש מהשנים הנוראות שעברו עליה בעיראק. בינתיים היא מכירה אט-אט את בני משפחתה המורחבת: אחיינים, אחייניות, נכדים, ונכדות שנוספו למשפחה במהלך שישים השנים שבהן הייתה בודדה בנכר.

"אני רואה שעדיין משהו לא מסתדר לה" מספר לנו אלי. "היא מרגישה מעט פחד, אין לה ביטחון והיא עדיין מרגישה זרה. היא לא מקבלת עדיין קצבת זקנה ועדיין לא יכולה ללכת לקופת החולים. רק בעוד כחודשיים תוסדר הפרוצדורה באמצעותה היא תהיה זכאית לביטוח בריאות. אני מרגיש כל הזמן כאילו היא עדיין מרגישה תלויה במישהו, כאילו היא עוד לא השתחררה. אני לא יכול לדבר איתה כי היא מבינה רק ערבית, אבל לפעמים אני אומר לאבא שלי: 'אבא, תגיד לה שתרד קצת למטה, לעשות סיבוב בשכונה'. אבל היא לא רוצה, אפילו את המקרר היא לא פותחת. היא נמצאת כל היום בבית, ובזמן המלחמה הייתה צמודה לכלי התקשורת המשדרים בערבית. גם המלחמה מפחידה אותה מאוד, היא שומעת בכלי התקשורת שחיילים ישראלים נפגעו, והיא מתחילה לבכות, ממש לבכות. אני מנסה אז לנחם אותה ולומר לה שהכל בסדר, 'הם משקרים, לא אומרים את האמת, ואנחנו ננצח בסוף'".

אלי מספר לנו על אותו ערב בו ביקשה חנה לנסוע לכותל המערבי, עליו רק שמעה במשך כל השנים, ומעולם לא חשבה שתזכה להגיע אליו. "היא התרגשה מאוד להיות שם, ואחרי זמן מה, כששאלתי אותה אם היא רוצה לנסוע שוב לכותל המערבי, היא שמחה מאוד, אבל אמרה לי בעדינותה: 'אני רוצה לטייל בשדות, להביט על ההרים והגבוהים, אני רוצה גם ללכת לראות קצת את ארץ ישראל'".

(באדיבות מגזין "שעה טובה")