הפור נפל

חג פורים התקרב אך דליה התלבטה
לאיזו מסיבה ללכת, האם למסיבה
ה’דוסית’ עם בנות המדרשה בעפרה,
או למסיבת תחפושות ועישונים עם
חבריה. הפור חייב ליפול.

דליה גדלה בבית מסורתי-דתי בצפון הארץ. בביתם צפו בטלוויזיה, יצאו לבלות בקולנוע והאווירה היהודית הייתה קלושה. עוד מילדותה לא הייתה מרוצה מאורחות חייה. מגיל צעיר שאלה שאלות בנושא האמונה, ולא הרגישה שהיא מקבלת תשובות. כל סביבת חייה לא נראתה לה חיובית, והיא חשה שהאנשים המקיפים אותה אינם שמחים באמת.

כאשר הייתה בת ארבע-עשרה, בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו, אירעו כמה פיגועים נוראים, שמהם נחרדה, ובמיוחד הפיגוע הגדול בדיזינגוף סנטר שהתרחש בליל-פורים. זה היה מבחינתה הקש ששבר את גב הגמל. דליה אמרה לעצמה: ‘אם יש ה’ בעולם, הוא לא היה נותן לדברים כאלה לקרות!’… גם הדרך שבה האנשים בסביבתה התייחסו לפיגועים לא נראתה לה כלל. לאחר כל פיגוע נזכרו באמונה, קראו קצת תהילים, ולמחרת שכחו הכל. היא גיחכה בינה לבין עצמה: ‘או שאתם איתו, או לא! ובכלל, מה כבר יעזרו התהלים האלה?!’… היא הפסיקה לקיים מצוות ומצאה חבר.

בכיתה י"ב נסעה עם בני כיתתה למסע בעקבות השואה לפולין, למחנות מיידנק וטיקצין. ניצול שואה דתי ליווה את התלמידים במסעם. דליה מאוד נקשרה אליו, ובמשך המסע שאלה אותו שאלות קשות מאוד על האמונה באלוקים. הוא לא נכנס לדיאלוג ישיר ולא ניסה לחזקה באמונה. רק חזר ושינן כל הזמן: "אל תפסיקי לשאול, אל תפסיקי לחפש, אל תתייאשי! יש תשובות ואת תמצאי אותן. העובדה שאתם, דור ההמשך שלנו, ממשיכים לשאול במקום לראות את החידלון ולא לעשות כלום, נותנת לנו תקווה. תמשיכי לחפש!". כשהיו במיידניק קראו כולם "שמע ישראל" והניצול סיפר את סיפורו ליד המשרפות, שנשארו בדיוק כפי שהיו לפני ששים שנה. לאחר מכן הקבוצה יצאה מהמקום, ודליה נשארה לבדה מול המשרפות, ואז הרגישה לפתע, דווקא במקום התופת והזוועה, משב רוח גדול של אמונה. היא החליטה באותו רגע, שעליה לבדוק עד תום את עניין היהדות לפני שתמשיך בדרכה, ותחליט מה לעשות בחיים.

בשובה לארץ לאחר המסע לפולין, התחקתה אחר עקבותיהם של ניצולי מיידנק והרגישה שגם הם רוצים שתמשיך לחפש אחרי אמונתה.

לאחר שסיימה בקושי את לימודי התיכון, הרגישה שזו העת לבדוק מהי האמת בחיים. דליה לא פעם אמרה לעצמה שברצונה לומר לילדים שייוולדו לה שהיא חילונית מדעת ולא התגלגלה לכך סתם. היא החלה לחפש בכל מיני כיוונים רוחניים. היה ברור לה דבר אחד, שחיי יהדות קלושים כפי שחוותה בילדותה, זה לא זה. דליה דחתה את גיוסה לצה"ל, והלכה ללמוד במדרשת "שובה" בעפרה. היא אמרה לרבנית שפירא שהיא חילונית, אבל עדיין מחפשת, וביקשה להיות אצלם, רק אם ירשו לה להתנהג כפי שהיא, בלי שום כפייה. "בסדר, את יכולה להיות איך שתרצי", הרבנית השיבה, "רק תכבדי את המקום, ואל תעשי בפרהסיה דברים המנוגדים להלכה".

לאחר כמה חודשים דליה עדיין לא מצאה תשובות לקושיותיה והחליטה לצאת מהמדרשה. היא אמרה לרבנית שפירא שהיא עוזבת כדי להתגורר עם החבר שלה בירושלים. "תמשיכי את חייך איך שאת רוצה, ורק תישארי לישון במדרשה!" ביקשה הרבנית. אז החלה תקופה שבה התגוררה בירושלים עם החבר שלה, עבדה במסעדת המבורגרים כמלצרית והייתה מבלה בלילות ומעשנת סמים עם ידידיה ובבוקר חזרה למדרשה רק כדי לישון. בעת שעישנה סמים היו לה חזיונות רבים. בדמיונה הופיעו כל העת הדמויות מהשואה, חלקם ניצולים, ורובם שלדים מהלכים, אנשים שהושמדו בתופת. כולם אמרו לה: "אל תוותרי! תמשיכי לחפש!"

דליה הבינה שהיא לא יכולה לחיות יותר חיים כפולים, ועליה לדעת בקרוב מיהי ומה עליה לעשות בחיים. חג פורים התקרב והיא התלבטה לאיזו מסיבה ללכת, האם למסיבה ה’דוסית’ עם בנות המדרשה בעפרה, או למסיבת תחפושות ועישונים עם חבריה.

ערב פורים הגיע. ביום חמישי בשעה חמש אחר-הצהריים, הלכה במדרחוב בירושלים וידעה בליבה שההחלטה לאיזו מסיבה ללכת תהיה גורלית עבורה, היא הבינה שהפור חייב ליפול. נפשה הייתה קרועה לגמרי מחייה הכפולים, מלבלות בלילה בירושלים, ולישון ביום במדרשה בעפרה. היא הרגישה שהיא אפס מוחלט ממש. "השם…", היא פנתה לבורא העולם, "עזור לי להחליט לאיזו מסיבת פורים ללכת הערב!"… היא המשיכה ללכת במדרחוב ואז הגיע מולה בחור עם כיפה סרוגה לבנה והציע לה חוברת של ברסלב, שעליה כתוב "אני לא אפס", תמורת פרוטה לצדקה. "מצטערת, אבל אין לי אפילו פרוטה אחת לתת לך…" אמרה לו. "אז תיקחי את זה בתור מתנה ממני", השיב לה. ודליה, אכן לקחה את החוברת הדקה, ישבה על המדרגות במדרחוב וקראה אותה עד תומה. אז החלה לחוש שהיא מקבלת תשובה להיכן ללכת הלילה ובכלל, בחיים. באותם רגעים החליטה לחתוך.

היא חזרה לביתה, הורידה את המדים של המלצרות, הלכה למסעדה והכריזה בפני האחראי: "אני מתפטרת!". לאחר מכן הלכה לחבר שלה ואמרה לתדהמתו: "החלטתי להיפרד ממך!". דליה ארזה את חפציה ונסעה לעפרה. בתחילה הייתה מאוד עצובה על פרידתה מהחבר שאהב אותה. בנוסף לכך נראה לה מגוחך להיות במסיבה של בנות דתיות בלבד. ואז, אט-אט, נכנסה לאווירה של המסיבה, שתתה יין עם שאר הבנות והחלה לחוש בשמחה עצומה. הקדוש-ברוך-הוא האיר בנפשה אור עצום של אהבה שלא חשה מעודה. לפתע הבינה: ה’ הוא אבא שלך והוא טוב ואוהב אותך וזהו זה! לא צריך לשאול ולחקור יותר מדי. דברי החוברת הפשוטים חלחלו לתודעתה ומשהו נפתח בנפשה. עד כה הייתה מאוד ידענית ושכלתנית, התווכחה ואהבה לנצח, ובכל זאת הייתה מסובכת ואובדת דרך, ולפתע הפשטות המוחלטת של ה’ האירה בנפשה. חשה שהכל הוא אלוקים. כל העולם מסביב היה נראה לה כעת כאינספור תחפושות, שמאחוריהן מסתתר ה’ ואין עוד מלבדו. בעיצומו של ליל פורים החליטה ללכת בעקבות דיבורי האמונה הפשוטים שקראה בחוברת.

לאחר מכן נסעה, במסגרת שירות לאומי, לשליחות באוקראינה. מטרת השליחות הייתה לעורר אצל יהודים מרוחקים מאוד את נקודת יהדותם. דליה השתתפה בארגון מחנות קיץ. מהרגע שהגיעה לאוקראינה השתוקקה לנסוע לעיר אומן, לציונו של רבי נחמן מברסלב. ולאחר מאמצים מרובים הצליחה לשכנע חברה שיסעו יחד לאומן במונית, יקראו "תיקון הכללי" ויחזרו. הנסיעה ארכה 13 שעות ועלתה כסף רב. כשהגיעו לאומן, לא היה לחברתה כוח לצאת מהמונית ודליה מצאה את עצמה לבד בציון הריק. אז הרגישה תחושה עילאית, שזה המקום הכי טוב בעולם. היא אמרה "תיקון הכללי" והתבודדה במשך חצי שעה. נהג המונית צפר ללא הרף עד שהייתה מוכרחה לחזור ולנסוע.

כאשר חזרה לארץ, החלה ללמוד בבית-ספר לקולנוע, מקום יצירתי ואומנותי, אבל ברוח היהדות. דליה הספיקה להפיק שני סרטים קצרצרים. הראשון נקרא "בכי נהרות" על אדם שחברו נפטר והוא מחפשו ולבסוף החבר משתקף אליו מתוך נהר זורם, סרט נפשי ברוח האמונה. והסרטון השני נקרא "השתפכות הנפש", ונושאו הינו בחורה עצובה ההולכת לבדה ורואה בדרכה מישהו לומד תורה. היא ממשיכה בדרכה ואז מתעוררת וצועקת לה’ ולפתע נפתח לה אור גדול.

לאחר מכן החלה לחפש מקום מתאים עבורה בחסידות ברסלב, אבל ללא הצלחה. מצד אחד העולם הברסלברי החרדי נראה לה סגור מדי, ומאידך הפריקים של ברסלב, שמאמינים ברבי נחמן ובאמרותיו הידועות, אבל ללא קבלת עול הלכתית, לא נראו לה רציניים. היא הפכה לתלמידה של הרב סטבסקי ובאחת משיחותיה עמו אמר לה הרב שעליה להתחתן. דליה השתוממה: "מה פתאום להתחתן עכשיו?!" הוא אמר לה: "בעלך שפך את כל הדמעות בעולם כדי למצוא אותך, וכעת את צריכה למצוא אותו!". אך דליה שאלה "ואיך אדע מיהו?", "את צריכה ללכת לשדכנים. זו הדרך היהודית הנכונה" השיב לה.

השדכנות נראתה לדליה כדבר מגוחך. היא הלכה ארבעים יום רצופים לכותל המערבי, שם ביקשה למצוא את זיווגה ולחשה לאבני הכותל: "השם, אני לא ממהרת להתחתן, אבל תמצא לי אותו כאילו שאנחנו מכירים כבר חצי שנה ונוכל לדעת מיד אם זהו זה. עשה שזה יהיה בהיר, שלא יהיה מבולבל, כי כבר התבלבלתי מספיק בחיים…" לאחר תפילותיה התגברה על רתיעתה ויצרה קשר עם שדכנית. לאחר יום טלפנה השדכנית ואמרה לדליה כי ביום שהתקשרה, היא חשבה על מישהו בשם גדי שנראה לה מתאים עבורה.

מכאן ואילך היו עיכובים מוזרים על כל צעד ושעל, עד שפגישתם יצאה לפועל לאחר ארבעה חודשים. וכך, בדיוק שנה לאחר שנגמרו ארבעים הימים של התפילה בכותל, נפגשה עם גדי, ומיד ידעו שעליהם להתחתן. בתוך שבוע וחצי התארסו ולאחר פחות מחודשיים, נישאו.

שנתיים לאחר מכן, נסעה דליה עם בעלה למירון. לאחר שהתפללו, יצאו מהציון של רבי שמעון בר-יוחאי. אז ניגש בחור לגדי וחיבק אותו. דליה נזכרה שראתה אותו בעבר. הבחור פנה אליה: "תדעי לך שהבעל שלך החזיר אותי בתשובה!", כעת נזכרה דליה היכן פגשה בו ואמרה: "ותדע לך, שאתה החזרת אותי בתשובה!…"

היה זה הבחור שנתן לדליה את הקונטרס במדרחוב בירושלים בערב פורים…

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il  
(מתוך הספר "אור חוזר" 3 – ניתן לרכוש בחנות האתר את סדרת הספרים מאת המחבר)