לעמוד בראש הפירמידה

אדם יכול לעמוד בראש הפירמידה
רק בתנאי שהוא מבסס את עצמו
על הקודמים לו, מבלי לדלג על שום
שלב! רק כך יצליח לגבש השקפה
ודרך חיים נכונים.

מעשה מחכם ותם – בגן החכמה פרק 45

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו’" (אבות א). כאן אנו רואים שדעת התורה בודאי מבוססת כל כולה על קבלה – שכל אחד מקבל מקודמיו, וכל מי שמעיין בספרי הראשונים והאחרונים רואה את הזהירות המופלגת שלהם בביסוס דבריהם על דברי הקודמים להם. הם לא סטו ממה שקיבלו ואף לא הוסיפו או גרעו.

למה הדבר דומה? למבנה של פירמידה. אדם יכול לעמוד בראש הפירמידה רק בתנאי שהוא מבסס עצמו על הקודמים לו, מבלי לדלג על שום שלב! ואם הוא רוצה להיות בראש הפירמידה מבלי להעמיד את עצמו על הקודמים לו – היכן יעמוד? באוויר?

לכן, אדם שמשיג השגות רוחניות עליו לדעת ממי הוא קיבל, רק כך יוכל להתקדם ולהשיג עוד ועוד. אולם, מי שלא רוצה לדעת ממי קיבל הרי שהוא רק מתנתק מהשורש, והוא לא יכול לקבל עוד. לכן, לא יתכן מצב שבו אדם ירצה להיות רק תלמידו של משה רבינו ע"ה בלבד, הוא יכול להיות רק תלמיד של תלמיד של תלמיד וכן הלאה – עד משה רבינו, ורק אז ייקרא תלמיד של משה רבינו. ואם יאמר: אני לא רוצה לקבל מיהושע אלא ישירות ממשה רבינו – דבר זה בלתי אפשרי. לכן כל אותם אנשים שאומרים: אני חסיד של רבי נחמן מברסלב, אינני רוצה לקבל מהתלמידים – אין להם שום קשר לרבינו.

על זה נאמר הביטוי בגמרא במספר מקומות: אילולי שהסרת את החרס, לא הייתי מוצא את המרגנית הטובה שתחתיו… כאשר התנא מגלה חידוש גדול הוא לא תולה את זה בעצמו, אלא בהקדמות של חברו ואומר לו: בזכותך באתי אני על השגתי.

לכן, לא ניתן לגבש השקפה ודרך חיים בלי דבריהם של הקודמים, ובפרט בכל הקשור לאמונת ישראל וחכמת התורה הקדושה. אדם שיש לו קושיות על התורה צריך להתבונן ולשאול את עצמו האם הוא חכם יותר מהרמב"ם? ממר"ן יוסף קארו? מהתנאים והאמוראים, שהקטן שבהם יכול היה לחיות מתים וידע והבין שיח חיות ועופות? בודאי שלא! הם, למרות חכמתם העצומה והאמיתית, לא זזו מהתורה ימין ושמאל! אז כיצד אני, שאין לי לא חכמה ולא בינה ואיני יודע כטיפה מן הים ממה שהם ידעו ואין לי שום כוחות רוחניים, כל שכן להחיות מתים, והלוואי שהייתי יודע להחיות את עצמי… כיצד אחשוב שאני מבין יותר טוב מהם? כיצד אני מגיע בכלל למסקנה שאני הוא הקובע – אם לקיים את התורה או לא, או להפיל ולו את הדבר הקטן ביותר מדבריה???

אדם שמתבונן בעין אמיתית ומפוכחת בודאי ישליך את גאוותו ויגיע להחלטה שהוא רוצה לקיים את הנאמר ב"שולחן ערוך", כמו כל אותם גאונים ואנשי רוח נשגבים, אפילו בלי להבין כלום.

ולא היה להחכם מקום לכנס בו בבואו, ונסע לתוך אכסניא אחת, והיה לו שם ייסורים, כי לא הייתה האכסניא כרצונו…

הרי זה ידוע, שלעולם דבר לא ימצא חן בעיני החכם וגם לא ירצה אותו, כי זו כל חיותו – לדעת שהוא יותר טוב מכולם. לכן מידה זו, של מציאת חסרון בכל דבר אפילו בדבר השלם ביותר בעולם, גורמת לו רק ייסורים. הוא יחפש תמיד למצוא חסרון בסביבתו כדי שלא יצטרך להודות שיש מישהו שעושה טוב, אלא רק הוא. וכמובן, ברגע שימצא פרט קטן שלא יהיה בדיוק לפי דעתו והבנתו כבר תהיה לו סיבה להיות ממורמר ומלא בייסורים. למעשה, הוא, עד כמה שזה יישמע מוזר, מתאווה למרירות הזאת, כי זה מוכיח, כביכול, שכולם טיפשים ולא מבינים דבר.

והתם הנ"ל מצא לו עתה עובדא חדשה, והיה רץ ובא בכל פעם מביתו להחכם באהבה, בשמחה, והיה רואה שיש לו ייסורין מהאכסניא ואמר התם להחכם: אחי, עול לביתי ותעמוד אצלי, ואני אקבץ כל מה שיש לי בקומץ אחד, וכל ביתי – הכל לפניך כרצונך. ויישר בעיני החכם ונכנס לביתו ועמד אצלו…

התם, כאשר רואה שלחברו החכם יש ייסורים גדולים, מציע לו בטוב ליבו לבוא ולהתאכסן אצלו. למרות שאירוח כזה יגרום לו להצטמצם מאוד, והרי גם בלא זה הוא חי בצמצום גדול, הוא לא חש כלל על הנוחות שלו. אדרבה, הוא שמח על הזכות שנפלה בחלקו – לעזור לחבר. אולם החכם לא היה צריך להסכים לכך בשום אופן – שחברו הטוב יצטרך להקריב כל כך הרבה בשבילו, כי מה היא בסך הכל הצרה שלו? קטנה מאוד מאוד… אך כאן אנו רואים את מידת האנוכיות אליה הגיע החכם. לדעתו מגיע לו הכל! ולא רק, הוא בטוח שזכות גדולה נפלה בחלקו של התם לשמש את חכם כמוהו, לכן מיד מסכים להצעתו של התם.

"ויישר בעיני החכם" – זה המשפט שמראה על אנוכיותו ורשעותו של החכם. כיצד עוולה כזאת יכולה להיות ישרה בעיניך? התם העני יתכווץ בחדרו אחד וייתן לך את כל ביתו? אתה עשיר עצום שיכול להתאכסן במלון המשובח ביותר ולשכור משרתים וכדומה, או אם תרצה אף לקנות בית גדול ולתכנן אותו לפי חכמתך! אך כאשר התם העני המרוד מציע לך להתגורר אצלו ולהיות המשרת שלך – זה ישר בעיניך?! פתאום נעלמו כל החסרונות?! האם אצל התם הכל יהיה מושלם? אלא, אין זו אלא התאווה והקמצנות שלך. מצאת מקום בחינם, עבד שישמש אותך בחינם – מובן שזה ישר בעיניך.

לכן מן הראוי מאוד לא לנצל את טוב ליבם של הזולת כשהם מציעים לנו עזרה, ולהסתדר תמיד בכוחות עצמנו. ואף אם אדם נתון בצער או בצרה עליו להתבונן ולחשוב על זולתו – אם זה לא מעל יכולתו וכדומה. שהרי, לא כל מה שישר בעיניו של האדם הוא באמת ישר. לכן עלינו להתבונן היטב על מעשינו ולהבין מה מניע אותם, אם הם מגיעים מתוך תאווה או אנוכיות. להתבונן במה שכתוב בתורה: השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, ויתבונן האדם אם אינו ‘עיוור’ בגלל תאווה כלשהי.

וזה הכלל: על האדם לראות שבכל מעשיו אין הוא משוחד. כי אם הוא משוחד – הוא לא יראה את האמת. דבר זה אפילו שמשון הגיבור, שהיה ראוי להיות משיח, טעה בו כשאמר על הפלשתית: "כי היא ישרה בעיני", ואמרו רבותינו ז"ל: שמשון הלך אחרי מראה עיניו – סופו שניקרו את עיניו… כי מה שישר בעיני האדם אינו בהכרח ישר, משום שהשוחד יעוור עיני חכמים וכו’.

והחכם היה מלא ייסורים תמיד, כי הניח שֵׁם, שהוא חכם מופלג ואמן ודאקטיר גדול מאוד…

לאורך כל הדרך ראינו את הנהגתו של התם – הוא מלא בשמחה תמיד, מכיוון שהוא מלא באמונה. כך החכם, להבדיל, הנקודה העיקרית שאנו רואים בו היא שהוא מלא בייסורים תמיד, מכיוון שהוא מלא בכפירות. מהי הסיבה לייסוריו? "כי הניח שֵׁם…" מה יש בזה? מדוע הנחת שם גורמת לו לייסורים? אך דע, שכל הייסורים באים מהגאווה וכל אדם עם גאווה מיד בא הגיבור – שהיא מידת הדין – להכניע אותו, וזה קורה אך ורק בגלל רחמיו של הבורא עליו שרוצה להזכירו לו: שום דבר לא שלך. הכל של השם. על מה אתה מתגאה? השם נתן לך חכמה ובמקום להודות אתה אומר ‘אני’?!

רבי נחמן מברסלב מעביר כאן מסר ברור ופשוט כאחד: למה יש לך ייסורים? מדוע אינך שמח? מדוע אין לך חיות? מכיוון שיש לך גאווה, לכן השם עוזב אדם כזה. וכשהשם עוזב אותו, מניין תהיה לו הצלחה? שמחה? חיות? אפילו אם השם לא יפיל או ישפיל אותו – הוא כבר ידעך לבד, כמו נר שאין לו חמצן לדלוק.

יש רק שתי אפשרויות: או אמונה, שהיא ענווה וחיות, שמחה תמידית וכדומה. או כפירה, שהיא גאווה, שממה נפשית, עצבות תמידית וכדומה. לכן אנו רואים שכל הצלחתו של החכם אינה כלום ואין לו שום חיות ממנה. הוא חי בלי אמונה. וכשאדם מנתק את עצמו מן האמונה, זה אומר שהוא מנתק עצמו מהשם ואז, כל הצלחתו מאבדת את כל משמעותה, הכל כמו בלון נפוח המלא רק באוויר, חיצוניות רדודה בלי שום פנימיות ובלי שום חיות.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)