זעקה מעומק הלב

"תחזיר לי את התיק!" צעקתי
והתחלתי לרוץ אחריו. היום אני
יודעת שטעיתי כאשר החלטתי
לרדוף אחריו, זה כמעט עלה לי
בחיי…

לפני נישואיי התגוררתי בבני-ברק ומצאתי עבודה בראש-העין בחברת הייטק בפארק אפק, מתחם מיוחד הסמוך לכפר קאסם.

ערב אחד יצאתי מהעבודה בשעה שמונה וחצי. הגעתי לתחנת אוטובוס די מבודדת בכביש 5 כדי לחזור הביתה. היו שם כמה אנשים שהמתינו לאוטובוס וכמה נערים ערבים שהסתובבו באזור. הגיע אוטובוס שלא נסע לבני-ברק ועלו עליו כל אלה שהמתינו, ואילו אני נשארתי לבד בתחנה.

אחרי כמה דקות הגיע צעיר ערבי כבן שבע עשרה ואמר לי: "שלום".

לא עניתי לו.

הוא הצביע על איזה כיתוב עם ספריי שרוסס על התחנה ושאל: "מה כתוב פה?"

שוב לא עניתי.

הוא שאל שוב ואז אמרתי: "תקרא לבד".

אמנם זיהיתי שהוא ערבי, אבל הוא נראה לי נער ולא חששתי מפניו. פרט לכך גדלתי עם שישה בנים בבית ומטבעי איני מפחדת. כאשר שמתי לב שהוא מתנהג באופן משונה קמתי והלכתי לצד. הוא בא אחרי וחטף לי את התיק מהיד וברח. הפלאפון שלי נפל ליד התחנה.

היום אני יודעת שטעיתי כאשר החלטתי לרדוף אחריו.

"תחזיר לי את התיק!" צעקתי והתחלתי לרוץ אחריו. כאשר השגתי אותו, הוא הסתובב אליי ושאל: "יש לך כסף בתיק?"

"לא. תביא את התיק שלי!"

הערבי פתח את התיק לנגד עיני והוציא את הארנק. "מה זה?" הוא שאל כאשר שלף את כרטיס הוויזה שלי.

"זה כרטיס אשראי. לא בשבילך".

הוא מצא כמה מטבעות, השליך את התיק לארץ בזעם, ופשוט התנפל עלי והחל להכות אותי. ניסיתי להתגונן, אבל הוא היה חזק יותר ונתן לי מכות רצח. המשקפיים שלי נפלו באמצע הקרב. ירד לי דם ונפלתי על הארץ. הרגשתי חוסר אונים מוחלט. צעקתי בכל כוחותיי, אבל זה היה במרחק גדול מהתחנה, היה חשוך ולא היו אנשים בסביבה. נפלה עלי חרדה גדולה. ידעתי שלכאורה אני בידיים שלו. בדרך הטבע הכל היה אבוד.

אני בת כהן מג’רבה ויש לנו רבנים במשפחה. נחרדתי מהמחשבה מה עלול לקרות לי. הרגשתי ממש כמו דינה בת יעקב שהגיעה לשכם. הוא הניח את ידו על פי כדי שאפסיק לצעוק ולא נותר לי אלא לצעוק לה’ ממעמקי ליבי: "ריבונו של עולם, אתה חייב להציל אותי עכשיו. אין לי אף אחד…"

כאשר סיימתי לצעוק קרה דבר פלא. הבחור הערבי עזב אותי לנפשי ופשוט ברח!

קמתי וניסיתי להתאושש. התחלתי לחפש את הפלאפון ליד התחנה. קודם כל רציתי להתקשר למישהו שיבוא מיד כי פחדתי מאוד עדיין. איכשהו, הגעתי לתחנה ולא ראיתי את הפלאפון. בקושי הצלחתי לראות משהו בגלל שמשקפיי נפלו על הארץ בזמן המאבק.

התחלתי לחזור לכיוון זירת המאבק כדי למצוא את המשקפיים והארנק.

פתאום נשמע צלצול…

הלכתי בעקבות הקול ואז ראיתי את הפלאפון מהבהב בחשיכה. הרמתי אותו ומיד התקשרתי לחברים שהיו בעבודה וביקשתי מהם שיבואו לאסוף אותי. חזרתי לעבר התיק שהיה קרוע. אספתי כמה דברים ושמתי בשקית. החברים התמהמהו מפני שלא קלטו את חומרת מצבי. מיהרתי לעבר הכביש המהיר.

לפתע נעצרה מכונית כמאה מטר לפניי. נבהלתי. אוי ואבוי לי. בטח הוא חזר והביא את החברים שלו…

יצאה מהמכונית בחורה ושאלה לשלומי. סיפרתי לה ולאביה שהיה ברכב מה קרה. הם חיכו אתי עד שחבריי מהעבודה הגיעו ואספו אותי לביתי.

למחרת דיווחתי במשטרה על מה שאירע לי ואחר כך עשיתי מסיבת הודיה במקום עבודתי. ומאז אני מציינת בכל שנה ביום האירוע את נס הצלתי שנבע מזעקתי מכל הלב.

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)