המדד הגדול

תארו לכם מצב שבו אתם לא
רוצים כלום, לא מבקשים לעצמכם
שום דבר. בלי שום זיוף. בלי לחשוב
‘מה יצא לי מזה?’, אלא רק לומר
תודה. מתאים לכם?

במאמר הקודם למדנו, שכאשר תכליתו של האדם היא רק להכיר ולדעת את השם יתברך, אז אין לו בחייו את המושג ‘רע’. למדנו גם, שאחד המדדים העיקריים לאדם לדעת אם הוא חי בשביל תכלית זו, או שרוצה למלא את בטנו, הוא – האם הוא תמיד שמח גם כשנופל ולא הולך לו.

כאשר תכליתו של האדם היא להכיר את השם – אז מכל דבר הוא מכיר את הבורא, מכל מה שעובר עליו, יהיה מה שיהיה, וגם אם מדובר במצבים או דברים שדרך העולם לבכות עליהם. הוא מבחינתו על הכל מודה: תודה לך השם שקשה לי ושאני לא מצליח. תודה, כי אתה עושה לי את הכל כדי שאגיע למקום שלי, שאדע היכן אני, שאדע את האפסיות שלי וכך אכיר אותך. כי איך אכיר אותך בלי זה? כדי להכיר ולדעת אותך, להבין את דעתך, אני צריך שבלעדיך אני אפס…

ככה זה! כאשר אדם רוצה את התכלית, חייו בעולם הזה הם ממש גן עדן. בכל דבר שהוא מתבונן הוא מגלה את רצון השם. הוא יודע שהכל לטובה. הוא מחפש מה השם מרמז לו בכל דבר. זה, בעצם, כל העניין שסובב סביב הספר "בגן האמונה" – לדעת לחיות את התכלית ולהכיר את השם מכל דבר בחיים. לכן, ולא סתם, קראנו לספר "מדריך מעשי לחיים" – להדריך את האדם כיצד לחיות חיים תכליתיים ומעשיים. ויותר מכל השמות והתארים שנכנה בהם את הספר, יעידו אלפים ורבבות אנשים שחייהם התהפכו ממש! מגיהינום לגן עדן, אחרי שקראו אותו.

אולם, כאשר אדם לא חי בשביל תכלית זו והוא רוצה רק למלא את בטנו, גם אם מדובר בשכר העולם הבא – לא יהיה לו גן עדן בעולם הזה. למה? כי הוא תמיד עצוב שלא הולך לו והוא מתייאש מלהשיג לא רק דברים בעולם הזה, אלא גם את העולם הבא…

עניין זה ניתן להמחיש היטב בעזרת ההבדל שבין רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש, לבין אלישע אחר. ידוע המעשה, שפעם באו אל הבעל שם טוב הקדוש זוג עשירים וביקשו ממנו שיברכם בבנים. גזר הבעל שם טוב שיהיו להם בנים. מיד לאחר שגזר – התעלף… בני הזוג נבהלו. אבל אדל, בתו הצדקת של הבעל שם טוב, הרגיעה אותם ואמרה להם שאביה רגיל בזה, וכפי הנראה יש לו עליית נשמה.

כשהבעל שם טוב הקדוש התעורר, שמח שמחה גדולה. הוא סיפר להם, שלזוג הזה לא הייתה שום אפשרות על פי הטבע שיהיו להם בנים והוא, הבעל שם טוב, פעל בגזירתו שכן יהיו להם בנים, כי ‘צדיק גוזר והקב"ה מקיים". לכן השטן קטרג עליו על כך שהוא, כביכול, מטריח את הקב"ה לשנות את הטבע בלי צורך כללי, של כלל ישראל, אלא רק בשביל אותו זוג. לכן העלו אותו לבית דין של מעלה ופסקו שאת כל העולם הבא שלו לוקחים לו…

ואמר הבעל שם טוב שכעת הוא שמח מאוד. עכשיו, סוף כל סוף, הוא יכול לעבוד את השם בלי שום פנייה ולא בשביל שום שכר העולם הבא, אלא לשמו יתברך באמת! עכשיו היצר הרע כבר לא יכול להכניס בו מחשבות של גדלות – שהוא צדיק גדול ויש לו עולם הבא, ועוד איזה עולם הבא… והוא גם לא יוכל להפיל אותו כשיראה לו שחלק כלשהו נגרע מעולם הבא שלו, וכדומה.

כשהיצר הרע ראה שהבעל שם טוב עכשיו שמח יותר מתמיד ועובד את השם בלי שכר עולם הבא, ביקש מיד שיחזירו לבעל שם טוב את העולם הבא שלו…

לעומתו, אלישע בן אבויה המכונה אלישע ‘אחר’, כאשר שמע בת קול שיצאה משמים ואמרה שלא מקבלים את התשובה לו, הוא התייאש ופרש מן הקדושה. אילו היה חי את התכלית – להכיר את הקב"ה – לא היה מתבלבל כלל, אלא היה ממשיך לעבוד את השם בלי שום שכר העולם הזה או שכר עולם הבא. כי אם כל תכליתו היא רק להכיר את הקב"ה, אז מה אכפת לו אם מקבלים את התשובה שלו או לא? אם יש לו עולם הבא או אין לו? העיקר הוא רק להשתדל כל חייו להתחבר אל השם.

מהטעות של אלישע ‘אחר’ אנו למדים, למרות שחבריו כבר תיקנו אותו והכניסו אותו למחיצת הצדיקים בגן עדן, כי הוא בודאי שמח שאנו לומדים מהטעות שלו, וצדיק שחי את התכלית שמח מאוד שאחרים ילמדו וידעו לא לחזור על אותן טעויות שהוא עשה. הוא רוצה שכולם יתקרבו, על ידי הלימוד, לתכלית ולבורא עולם, אפילו אם זה מלימוד הטעויות שעשה בחייו.

וזה מה שאלישע היה צריך להגיד לעצמו: מה זה משנה לי אם יש לי עולם הבא או אין לי? אם מקבלים את תשובתי או לא? האם יש דבר טוב יותר מהחיבור עם הקב"ה? שום דבר לא משנה, העיקר להיות דבק בהשם.

למדנו מדד אחד גדול מאוד שמאפשר לאדם לדעת האם הוא עובד את השם לשמו יתברך והוא – כיצד הוא מגיב במצבים של כישלונות וירידות, האם הוא נופל מהם לייאוש, כמו אלישע ‘אחר’, או שמתחזק מהם לעבוד את השם עוד יותר, כמו הבעל שם טוב הקדוש.

אבל עכשיו, השם האיר בליבי מדד נפלא נוסף, על פי מה שכותב רבי נחמן מברסלב, שעיקר ההתחברות והדבקות בהשם הוא על ידי התפילה.

נכון, גם על ידי התורה והמצוות אנו דבקים בהשם. אבל העיקר – על ידי התפילה, שאז הדבקות היא בפשטות מוחלטת. כי ברגע שאדם מתחיל לברך ואומר: ‘ברוך’ – הוא כבר דבוק בהשם. אומר ‘ה” – הוא כבר בחיבור ישיר להשם. מה שאין כן התורה, מכיוון שלמצוא ולהבין איך להתקרב להשם מתוך הלימוד זו כבר עבודה קשה. מן הסתם, לימוד המשנה העוסקת ב’השור שנגח את הפרה’ כדי להתקרב לבורא, תהיה דבר קשה לאדם.

כמובן שזה אפשרי, כפי שאנו רואים, קוראים ולומדים את מה שרבי נתן עשה בליקוטי הלכות, אילו חידושים והשגות של דבקות השיג מתוך ההלכות של כל ארבעת חלקי השולחן ערוך. נכון, קשה לתפוס בשכל איך הוא מצא כאלו קשרים, כאלו טעמים של התחברות להשם מתוך סוגיות והלכות. אבל, עדיין, זה קשה.

כך הוא הדבר לגבי המצוות. ברור שאדם מתחבר על ידן להשם, משום ש"מצווה" היא מלשון "צוותא", מחברת את האדם עם הבורא שציווה אותה. אבל, שוב, עליו לכוון שכל כוונתו תהיה להתחבר אל השם על ידי המצוות… ולא כל אחד זוכה לזה.

אם כן, התורה והמצוות בודאי יכולות לגרום לאדם לדבוק בהשם, אבל זו עבודה שמצריכה כוונה נכונה והרבה יגיעה. אולם, התפילה היא דבקות ישירה בהשם. בכל מדרגה שאדם אוחז בה הוא יכול להתחבר עם השם על ידה, ובפרט על ידי התפילה האישית (ההתבודדות) בעזרתה יכול כל אדם לכוון ולהוציא את הדיבורים ישירות מליבו.

והחלק הגבוה ביותר של התפילה, כך האיר השם בליבי, שמחבר את האדם עם הבורא יותר מכל הוא החלק של השבח וההודיה. כאשר אדם משבח ומהלל את השם, ומודה לו, אז החיבור שלו עם הבורא מושלם. בחלק של הבקשות אדם יכול להכניס רצון של מילוי בטן בתפילתו, גם אם מבקש רק על רוחניות. יש בזה בחינה של מילוי הבטן – ‘אני רוצה להיות צדיק’, ‘אני רוצה ללמוד הרבה תורה’ וכן הלאה. גם כשמבקש לדעת את השם יכולה להיות בחינה שלא לשם ה’ באמת, שהוא רוצה לקבל משהו, דבר כלשהו, מעצם העובדה שהוא יודע את השם. רצון מתוך אינטרס.

אבל בחלק של השבח והתודה להשם האדם לא רוצה לעצמו שום דבר, אלא רק להתחבר להשם בעזרת ההודאה. להגיד תודה. ממש כך. בלי שום זיוף. זהו המדד שבעזרתו אדם יכול לדעת אם כל תכליתו היא רק להכיר את השם, או שרצונו למלא את בטנו. כאשר הוא לא מבקש כלום, ולא רוצה כלום, אלא רק לשיר ולהודות להשם, לשבח אותו, זה מראה שכל תכליתו היא באמת להכיר את השם, לכן הוא גם שמח מאוד ומרבה בשירה ודיבורי שבח. הוא לא חושש שיפסיד דבר בגלל זה.

זהו המדד הגדול ביותר לאדם לדעת אם הוא רוצה באמת לעבוד את השם כדי להכיר אותו או לא. אם זה רצונו, אז הוא נהנה לשיר, להודות ולרקוד להשם… לא כמו אותם אנשים שרואים אנשים רוקדים ומיד הם מתעצבנים: ‘מה זה? ביטול תורה! לא חבל על הזמן? מה יצא לי מזה?…’

כי האמת היא, שהרצון למלא את הבטן הוא כסילות אחת גדולה. פסגת הדבקות בהשם היא השבח וההודאה, שהם החיבור המושלם בלי שום פניות ורצון עצמי. אדם עם מעט שכל בקודקודו מבין שברגע שיתחבר עם בורא עולם, שהוא מקור כל ההשפעות, הרפואות, השמחה, החכמה והדעת, ובעצם, מה לא?! – האם יחסר לו משהו? בלי לבקש דבר מהשם יהיו לו את כל ההשפעות!

זה הכלל והעיקר – לרצות להכיר את השם באמת, כי אז לא אכפת לאדם בכלל מעצמו. הוא רק מתענג מעצם החיבור עם בורא עולם, להיות כלול בו. אז מי צריך בכלל שכר? לא של העולם הזה ולא של העולם הבא… להיות מחובר עם הטוב בעצמו! עם מקור כל התענוגים – הבורא ישתבח שמו. היש עולם הבא גדול מזה?

יהי רצון שהשם יתברך ייתן לנו את השכל לרצות אך ורק לעשות את רצונו, כי זה כל רצונו! שנכיר אותו יתברך. ואין ראוי לאדם שתהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, אלא רק למלא את רצון קונו, שאמר ונעשה רצונו. אמן כן יהי רצון.