אותה סירה

אין שום תאורת רחוב בחלק
הזה של העולם, וידענו שהדרך
חזרה תהיה מאוד קשה. אבל מה,
צריך להמשיך לשמוח. הרי כולנו
באותה סירה…

פעם סיפר רבי נחמן על עני אחד שהיה מתפרנס מחפירת טיט וממכירתו. באחת הפעמים כשחפר, מצא אבן טובה שהייתה שווה הון רב מאוד אבל הוא לא ידע עד כמה, לכן הלך לסוחר שיאמוד את ערכה. אמר לו הסוחר שאין במדינה שום אדם שיוכל לשלם את ערכה, לכן עליו לנסוע ללונדון, עיר המלוכה, ושם יהיה מי שישלם בעבורה.

אבל לעני לא היה כסף לנסיעה. מה עשה? מכר את כל רכושו, שהיה דל ממילא, והלך מבית לבית ואסף צדקות עד שהספיק לו הסכום להגיע רק עד לים. כשרצה לעלות על הספינה לא היה לו מספיק כסף, לכן הלך אל הקפטן והראה לו את המרגלית. כשהקפטן ראה את המרגלית הבין שהוא אדם עשיר והרשה לו לעלות על הספינה בכבוד גדול. ולא רק, הוא גם נתן לו חדר מיוחד במחלקה הראשונה וסידר לו את כל התענוגים כאחד העשירים הגדולים.

בחדרו, היה לו חלון שפנה לים, והוא היה תמיד משמח את נפשו עם המרגלית, ובפרט בזמן האכילה היה משתעשע עימה, כי השמחה והרחבת הלב טובה והיא גם רפואה כדי שיתעכל המאכל בקלות.

פעם אחת, כשישב לאכול כהרגלו והמרגלית הייתה מונחת על השולחן, כדי שיוכל להשתעשע ולשמוח בה, נפלה עליו תרדמה. בינתיים, הגיע המשרת ולקח את המפה והפירורים שעליה עם המרגלית, כי הוא לא ידע שהיא על השולחן, והשליך הכל לים.

כשהתעורר העני משנתו והבין מה קרה, היה לו צער גדול וכמעט שיצא מדעתו, כי מה יעשה עכשיו??? הרי הקפטן הוא אדם גזלן והיה ברור לו שהוא יהרוג אותו בעד מחיר הנסיעה… לכן עשה את עצמו שמח כאילו לא אירע דבר.

הקפטן היה בא בכל יום לדבר עמו. וכשבא אליו הקפטן, לא הבחין על פניו מאומה, מכיוון שעשה את עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי. יום אחד אמר לו הקפטן: אני רואה שאתה אדם חכם וישר לב. ובכן, ברצוני לקנות תבואה רבה ולמכור אותה בלונדון ועל ידי זה אוכל להתעשר ולהרוויח הרבה, אבל אני מפחד שמא יאמרו שגנבתי את הכסף לקניית התבואה. לכן, יהיה נא הקניין רשום על שמך ואני אשלם לך עבור זה סכום רב. הדבר כמובן הוטב בעיני העני, והם עשו כן. והנה, כאשר הגיעו ללונדון מת הקפטן ונשאר הכל אצל העני, והתבואה הייתה שווה בכפל כפליים מערכה של המרגלית.

כשסיים רבי נחמן מברסלב את הסיפור, אמר: "המרגלית – לא הייתה שלו והראיה שנאבדה ממנו, התבואה כן הייתה שלו והראיה שנשארה אצלו. ומשום מה באה לו? רק משום שהתחזק ולא נפל ברוחו"!

* * *

אומר בכנות שאני נמצאת בנקודה בה היהלום פשוט אבד במצולות כשהועף דרך החלון. תודה לא-ל, מכרנו את הבית שלנו במחיר מצוין. תודה לא-ל, אנו חושבים שמצאנו את הקהילה הנכונה שהשם רוצה שנתחבר אליה. תודה לא-ל, הילדים שלי מרגישים שמחים ובריאים יותר מבעבר.

כל הסיבות להיות שמחה ולהודות להשם. אבל הבעיה היחידה היא שאין לנו רכוש להעביר כשנעזוב את הבית, אחרי פסח, וגם לא עצה או רעיון מהיכן נוכל להרשות לעצמנו לקנות אותו.

לא מזמן, הייתי חלק מקבוצה שביקרה באוקראינה בקברות צדיקים, כולל בציונו של רבי נחמן מברסלב ושל תלמידו המובהק רבי נתן מברסלב.

הנסיעה באוטובוס לעיירה ברסלב הייתה מלאת אירועים יוצאי דופן, ואת הדרך לציונו של רבי נתן התחלנו בשעת בין ערביים. הכל היה מושלג וקפוא, שלג מוצק ומחליק, כך שההליכה לא הייתה קלה במיוחד.

הצטיידתי במגפיים טובות לצורך ההליכה. חוץ מזה, כמי שאהבה מאוד להחליק על רולר-בליידס בתקופה שבה גרתי בקנדה, נראה לי שרכשתי מיומנות-מה בכל הקשור לדרך מושלגת וקפואה עם קרח. אבל השותפה לחדר, לה אקרא רות, לא הצטיידה כראוי, המגפיים שנעלה לא התאימו להליכה שכזו וכל כמה דקות היא החליקה על השלג-קרח.

בפעם האחרונה שהיא נפלה, היא באמת נפלה וזה לא היה נראה טוב. הקימה לא הייתה קלה. לא היינו במחצית הדרך אל הציון, שנמצא אחרי שביל עירוני תלול המוביל לגרם מדרגות עץ עד לציונו של רבי נתן. ניגשתי אליה ועזרתי לה לקום. איכשהו, הצלחנו להסתדר עד לציון בלי שום נפילות.

אבל זאת הייתה עבודה קשה ודי מלחיצה. מה שהיה צריך לקחת עשר דקות ב'זמנים כתיקונם' הפך למסע של 40 דקות! יתירה מזו, האור האחרון נעלם בדיוק ברגע שנכנסו לאוהל ציונו של רבי נתן והצטרפנו לשאר הקבוצה. אין שום תאורת רחוב בחלק הזה של העולם, וידענו שהדרך חזרה תהיה מאוד קשה.

רות ניסתה להתפלל, אבל לא ממש הצליחה להתרכז. היא הייתה מפוחדת ומלאת חרדות מהדרך חזרה שמצפה לנו. התפללתי מעט, אמרתי תודה רבה לרבי נתן על כל מסירות הנפש, על הימים כלילות שהקריב בכתיבת שיעוריו של רבי נחמן, ובכך זיכה את הדורות הבאים אחריו בלימוד מרפא ומחיה. כל כך שמחתי שהשם עזר לי להגיע לכאן, אבל גם אני פחדתי מהדרך חזרה.

רות ואני החלטנו שהטוב ביותר יהיה אם נצא לפני הקבוצה, כך שיהיה לנו יותר זמן עם קצב ההליכה האיטית שלנו, וגם כדי שלא נישאר מאחור אם כולם יגיעו לאוטובוס יותר מהר מאיתנו.

לקחנו נשימה עמוקה, ביקשנו מהשם שיעזור לנו, התחלנו לשיר שיר על כמה שטוב להודות להשם – והיה לנו נס קטן, אבל מאוד מעורר ונוגע ללב. אתם שואלים מה? אז ככה: עשר דקות! עברו מאז שיצאנו לדרך בחשיכה המוחלטת ובלי שום תקלות ונפילות – וכבר היינו על האוטובוס. הסתכלנו אחת על השנייה כשאנו המומות. איך זה קרה? איך המסע חזרה היה כל כך קצר, בלי אירועים מיוחדים וכל כך מהיר?

אני חושבת שזה בגלל ששתינו ידענו שלא יכולנו באמת לעשות את זה בעצמנו. בהלוך – עדיין יכולנו לראות משהו, למרות שזה היה נראה בוגדני ואפילו קשה לביצוע, אך עדיין, נשענו על חושינו ויכולותינו.

אבל בחשיכה, לא הייתה לנו שום ברירה אלא לבטוח בהשם שיחזיר אותנו לאוטובוס בפעם אחת. ואת זה ידענו שלא יכולנו לעשות בכוחות עצמנו. והשם, ברחמיו המרובים, בא לקראתנו ועזר לנו.

אני מרגישה שאני נמצאת בנקודת 'חצי הדרך' במסע שלי עם משפחתי במציאת הקהילה הנכונה לנו. השבועות האחרונים היו מלאים בעבודה קשה, בדאגות והרבה חוסר ודאות. אבל התעקשנו והתמדנו. קפצנו לתוך החשיכה כשמכרנו את הבית מבלי שיהיה לנו מה להעביר מתוכו.

עכשיו, אני צריכה לחזור לאוטובוס. אני צריכה לחזור מאזור הדמדומים הזה, מהמקום שכביכול הכל הולך שם לאיבוד, מהיותי 'חסרת בית' ועד להגעתי לבית שלי, לבית הנכון, במקום הנכון ובמחיר נכון. ואני יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה בכוחות עצמי ובטח שלא לבד. האורות כבו ואין לי שום מושג איך אסיים את המסע.

אבל למדתי מהשביל הקפוא והמושלג בדרך חזרה מציונו של רבי נתן בברסלב, שבדיוק בזמנים כאלה – כשחשוך והדרך נראית בוגדנית וקשה – זה הזמן בו השם מושיט לך יד ועוזר לך. אני לא מנסה לעבור למקום אחר כדי שיהיה לי בית מנקר עיניים, חס ושלום. הייתי מאוד שמחה גם עם בית קטן ומשכנתא בהתאם.

אבל אני עוברת בגלל שאני מאמינה עמוק עמוק בנשמתי שזה רצון השם, ואני רוצה שהילדים שלי יגדלו בסביבה הראויה להם, מקום בו הם יתעלו מבחינה רוחנית ועם מודעות ליהדותם. אולי קיים בתוכי איזה אינטרס במסווה, מי יודע. אבל אני יודעת שלפחות 90% מהסיבות למעבר הזה הן נכונות. אז אמשיך לקרוא לו, לשיר להשם ולהודות לו על כל החסדים שהוא עושה עם משפחתי, ואחכה שהשם יהפוך את הדרך לקלה יותר ויחזיר אותנו לאוטובוס.

כמו חופר הטיט, גם אני צריכה להמשיך לשמוח. בעצם, כולנו, כי אנחנו באותה סירה עם חופר הטיט של רבי נחמן מברסלב.