מרוץ מכשולים

ראיתי מסביבי בנות ותינוקות
קטנות יפהפיות ונצבט לי הלב. ‘מה
יהיה? איזו מין מפלצת תיוולד לי?
איך היא תיראה?’…

מרוץ מכשולים, חלק 1

נקודת המפנה הגדולה ביותר בחיי חלה כשהייתי בהריוני השישי. מתחילתו התעוררו כל מיני חשדות והייתי צריכה להיות במעקב צמוד. באחת מבדיקות האולטרא-סאונד, הרופא בדק גם "שקיפות עורפית", בדיקה השוללת תסמונת דאון. כשאמר שהבדיקה תקינה הייתי מאושרת. אם אין לו תסמונת דאון אני בודאי מכוסה מכל כל הצרות שחששתי מהן… בשבוע ה-32 הלכתי לבדיקה אולטרא-סאונד שגרתית. היה נדמה לי שפני הרופא חמורות סבר, אך הוא לא אמר מילה, רק בדק ושתק… הרגשתי שליבי פועם במהירות. חשתי שמשהו לא כשורה, אך הרופא המשיך לשתוק.

למחרת אחר הצהריים צלצל הטלפון, ולחרדתי היה זה הרופא שבדק אותי אתמול! "הייתי רוצה לחזור על הבדיקה", אמר לי.

"למה?", שאלתי ברעד, "משהו לא בסדר?!"

"לא, יש משהו שאיני בטוח בו… ורציתי לבדוק שוב…"

כל הלילה לא ישנתי. ממתי רופא מתקשר לביתה של המטופלת?!… למחרת הוא הכניס אותי בין התורים ובדק אותי כחצי שעה!. "עוד מעט אסביר לך הכל", אמר.

חשתי איך הדם אוזל מתוכי. אחרי רבע שעה נוספת מורטת עצבים אמר: "הייתי רוצה שתלכי לבדיקה נוספת, לפרופסור ב’הדסה עין כרם’ שמומחה בבדיקות כאלה. לתינוקת שלך יש כנראה איזו תסמונת נדירה שגורמת לשינוי בצורת עצמות הגולגולת, הידיים והרגליים…"

"מה המשמעות?", שאלתי.

איני יודע בדיוק", ענה. "עדיף שתלכי אליו. אני אסדר לך תור אצלו כמה שיותר מהר". יצאתי עם דפיקות לב מואצות, וכשראיתי את בעלי ועדכנתי אותו בדמעות. "אל תאמיני לרופאים", אמר, "בדרך כלל הם סתם מפחידים ומלחיצים".

למחרת צלצל הרופא להודיע לי שקבע לי תור ליום שלישי הקרוב.

"אשיג מחליף ואבוא איתך", אמר בעלי.

"לא צריך" עניתי, "חבל שתיעדר מהעבודה, התלמידים צריכים אותך ובטח הכל בסדר. חבל על הזמן שלך, אני אלך לבד ואמשיך משם לקורס שלי".

דחיתי גם את חברותיי שרצו לבוא אתי. בלילה שלפני הבדיקה לא ישנתי טוב. חשבתי, אם זה באמת נכון, מה עושים? נזכרתי בכל הסיפורים שקוראים בעיתונים על רופאים שהפחידו ובסוף הכל הסתדר, וניסיתי להאמין שהכל טעות אחת גדולה. בבוקר קמתי מוקדם, נסעתי בטרמפ עם אישה בהריון בשלב שלי וסיפרתי לה. היא התפלאה שאני נוסעת לבד.

הגעתי לרופא, והוא בדק אותי כעשר דקות. "תראי", אמר, "יש לך עובר חריג מאוד, יש לו עיוות רציני בעצמות הפנים, הגולגולת, הידיים והרגליים. ויש סיכויים של 50% לפיגור…" המשפט האחרון היה הקשה מכולם. הרגשתי שהשמים נופלים עלי והכול סוגר עלי. קיוויתי שאולי אצבוט את עצמי ואגלה שהכול חלום בלהות. "אז מה אני עושה עכשיו?", שאלתי בקור רוח, שאיני יודעת מנין שאבתי.

"כדאי שתעשי בדיקת M.R.I. כדי לשלול מומים בעובר".

יצאתי מהחדר כושלת. לא הייתי מסוגלת לדבר. הייתי בהלם מוחלט. ישבתי על ספסל ההמתנה, וראיתי על צג הפלאפון 10 שיחות שלא נענו. לא רציתי לענות כדי שלא אתפרץ בבכי בלתי נשלט. שלחתי מיסרון "יש לי תינוק פגוע!" מבלי שהאמנתי שאלו המילים שאני כותבת! התיישבתי על הספסל מנסה לעכל. כל העולם נראה לי אחרת. לפתע המילים "הכל לטובה" קיבלו משמעות עמוקה ואמיתית, שאף פעם לא התנסיתי בה. נזכרתי בסיפורי הצדיקים ושיננתי לעצמי "אדם צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", אך זה היה כלפי חוץ. לא חשתי את זה באמת.

הזמנתי מונית. רגליי עלו על המונית, אבל אני לא… כמו צל נסעתי לקורס שהתקיים באותו יום, וכאילו לא קרה כלום נכנסתי לכיתה וניסיתי להקשיב למרצה, כשבתוכי מתערבלות מחשבות: מה אני עושה עכשיו? מאיפה מתחילים להתארגן? איך חיים עם המידע הנוראי הזה שנחת עלי? הסתכלתי מהחלון ולא הבנתי איך השמש מעיזה לזרוח בחוץ. הרגשתי שהעולם הפסיק מלכת. חשתי כאב ראש איום. אחרי חמש דקות לחשה לי חברתי לספסל: "מה קרה לך? את נראית נורא!"

הרגשתי גוש חונק בגרון. יצאתי במרוצה מהכיתה ופרצתי בבכי שכמותו לא בכיתי. בכיתי במשך כמה שעות ולא הייתי מסוגלת להפסיק את מעיין הדמעות. לא האמנתי שאחוש אי פעם שמחה אחרי טרגדיה כזו.

חברותיי ניסו להבין מה קרה. לא הייתי מסוגלת לספר מרוב בכי ומרוב שהמילים נשמעו כה נוראות. הן ניסו לנחם אותי, אך לא הצליחו. רציתי רק שיניחו לי לבכות, הרי אף אחד בעולם לא יכול לעזור לי. הרגשתי שלעולם לא אתנחם. לא האמנתי שתקוותי בת התשע שנים לילדה מתוקה נגוזה. אף אחד לעולם לא יבין את עוצמת הכאב והצער.

במשך יומיים שכבתי במיטה ובכיתי. לא תפקדתי, לא התפללתי, לא אמרתי תהילים. לא התקשרתי להוריי במשך שבוע. בעלי ניסה לנחם אותי וכעסתי עליו עוד יותר, כעסתי על השם ועל כל העולם. ‘למה? למה השם עשה לי את זה?, שאלתי את עצמי. ניסיתי להיזכר במה הכעסתי אותו שככה העניש אותי. חשתי שאני חייבת להשלים עם המצב, אבל לא רציתי בשום אופן.

"זה רצון ה’, וצריך לקבל זאת באהבה", אמר לי לא פעם בעלי בקור רוח.

"אני לא מוכנה לגדל ילדה פגועה!", צעקתי, "לא מוכנה"!

בלילה עברתי שנת ביעותים.

למרות הכל הייתי קשורה לתינוקת. ידעתי שאוהב אותה, אך לא יכולתי להשלים עם העובדה שאהיה אם לילד חריג, עם כל המשמעות של זה.

אחרי יומיים התעשתי. קמתי, נסענו לקבל ברכה מהרב קנייבסקי. אך הרב כנראה ידע שאין טעם לברך, והוא רק נאנח והפטיר "השם יעזור…"

נסענו לקברי צדיקים, חדלתי לבכות, יבשו לי הדמעות.

הגיעו אליי סיפורים על כל הרופאים שטועים ופיעמה בי תקווה: "אולי הם טועים גם אצלי?!"… התקשרתי לפרופסור שבדק אותי ושאלתי בלי בושה "לא יכול להיות שטעית?"

"האבחנה במקרה שלך היא 99% דיוק. לעובר שלך יש כמה סימנים שמעידים על תסמונת נדירה שמופיעה אחת ל- 150,000 לידות!"

ניתקתי את הטלפון ושוב בכיתי. זהו, הרגשתי שכבר אין תקווה. הלכתי להזמין בדיקתM.R.I. . המזכירה הביטה בטופס שכתוב שאני בשבוע 33 ואמרה לי: "אני רואה שזה דחוף, כי את בשלב מתקדם, אז אני אקבע לך תור כבר למחר…" הבנתי פתאום דבר מצמרר: אם הייתה מישהי שאינה שומרת תורה ומצוות במקומי, ייתכן שפשוט הייתה עוברת מפה ישר להפלה, למרות שמדובר בתינוק מושלם שיכול לחיות מחוץ לרחם. רצח לאור יום…

הימים עברו לאיטם. לא ידעתי איך אשאר שפויה עם כל המתח וחוסר הוודאות עד הלידה. אחרי שהתברר, ברוך השם, בבדיקת M.R.I. שאין פגיעה מוחית לתינוקת, אספתי את עצמי עד שאהיה מסוגלת לספר להוריי. זה היה קשה מאוד. הרגשתי סוג של כישלון. כאילו משהו דפוק אצלי אם יש לי כזו תינוקת, או שאני מאוד רשעה אם השם עשה לי את זה. אחרי שסיפרתי להוריי, אמי נעלמה מהקו. ידעתי שהיא בוכה ולא רוצה שארגיש. מיהרתי לסיים את השיחה לפני שזלגו דמעותיי.

בימים שעד הלידה חייתי בין תקווה לייאוש. ראיתי מסביבי בנות ותינוקות קטנות יפהפיות ונצבט לי הלב. ‘מה יהיה? איזו מין מפלצת תיוולד לי? איך היא תיראה?’…

לא פעם, ברגע של ייאוש אמרתי לבעלי: "אין לי כוח יותר! אני לא מוכנה לקבל תינוקת עם בעיות!"

"גם אם היה נולד לנו ילד בריא", השיב בעלי, "מישהו ערב לך שהוא היה נשאר כל חייו כך?! הרי כמה ילדים לא עלינו נפטרים ממחלות, תאונות, סרטן, החיידק הטורף, מוות בעריסה, כוויות… הרי אין לנו ביטוח בעולם הזה על כלום!"

המשפטים שאמר חדרו עמוק לתוכי באמיתותם, והבנתי שזהו, אני פשוט חייבת להאמין ולהרגיש שהשם עושה בשבילי את הכי טוב, גם אם איני רואה את זה עכשיו. קלטתי שדרגתי באמונה ובטחון עד היום הייתה נמוכה מדי, כי אף פעם לא התנסיתי בכזה ניסיון קשה ומכאיב.

כל עוד החיים זורמים איכשהו: קצת אוברדרפט, קצת ילדים חולים וכו’, כל זה עדיין לא דורש המון תעצומות נפש. המבחן האמיתי בא דווקא בשעות הקשות, ופתאום את מגלה שאת חסרת חוט שידרה. הפיתרון היחיד שנותר לי כדי לשמור על שפיות הוא להתחזק באמונה ובטחון.

פתחתי ספרים שהיו מונחים על השידה לידי וכל לילה עיינתי בהם, והתחזקתי בעודי בוכה. משפטי האמונה שקראתי היו כאגלי טל על נפשי הרצוצה. פתאום הבנתי, שבעצם, הבורא שברא אותי יודע מה הכי טוב בשבילי, גם אם אני במצבי המצומצם לא רואה את זה.

יום אחד הלכתי להרצאה עבור הורים לילד חריג. הרב אמר כי "רבינו בחיי" כותב שהקב"ה מראה לכל נשמה לפני שיורדת לעולם כל מה שיקרה לה בעולם הזה וכל הייסורים שתעבור, והנשמה חתמה והסכימה! איך ייתכן הדבר? התירוץ שהיא יודעת שלמרות שחייה יהיו מלווים בייסורים עצומים, זה טוב לתיקונה ומכפר על חטאיה בגלגול קודם. "תארו לכן", אמר, "שהקב"ה בעצמו מתקשר אלייך ואומר לך ‘יש לי בשבילך אתגר עצום ששמור רק לך. נשמה מיוחדת שצריך לגדלה באהבה ובמסירות’. נו, לא היית מסכימה?!"

היו לי חודשיים לעכל את האובדן, ולנסות להשלים עם הבלתי נודע. כל כך פחדתי מהלידה, פחדתי שאמות בלידה, פחדתי שהתינוקת תמות חס ושלום. הייתי בחרדות 9 שבועות. כל מצווה וחסד שעשיתי מלמלתי לבורא עולם "שבזכות זה תעזור לי שיהיה הכי קל והכי טוב שאפשר!"

ואז הגיעה הלידה…

המשך בחלק הבא…

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)