גם הגדולים עושים את זה

אנשים גדולים במעלתם, ומדובר
בהרבה מאוד, ממשה רבינו ועד
עצם היום הזה – עושים את זה! בלי
חשבון נפש הם לא עברו ליום הבא.

בשדי יער – פרק 76

לאחר שלמדנו את הסוגיה שעוררה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, נוכל להמשיך ולהבין על פיה את מעשה קרח וכיצד נכשל הוא נכשל למרות תורתו, והן את עניין חוקת התורה – כיצד היא מטמאת טהורים ומטהרת טמאים, מכיוון שהדברים קשורים זה בזה.

תחילה נלמד את מה שכתוב בספר "לקח טוב", שם הוא מבאר מהו ההבדל בין אהרן הכהן לבין קרח, ומתוך זה גם נתרץ את הקושיות הנ"ל.

כותב ה"לקח טוב", שאהרן הכהן עשה בכל יום חשבון נפש של "ימשמש במעשיו", משום שלא היה לו צורך ב"יפשפש במעשיו" מכיוון שהיה צדיק גמור. אבל למשמש במעשיו כן היה צריך. כי כל אדם, וגם הצדיק ביותר, יש לו לפי בחינתו את העבודה של לפשפש במעשיו. לדעת, לפי מדרגתו, מה איכות עשיית המצוות שלו. וכל צדיק, גם הגדול ביותר, שממשמש במעשיו מרגיש שהוא רחוק מאוד משלמות ואפילו הגרוע שבגרועים. כמו שידוע, שאחד מתלמידיו של רבי נחמן מברסלב שמע אותו מתבודד וטוען בשברון לב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! עד מתי אבלה את ימי בהבל שכזה?

שערו בנפשכם. הצדיק הנורא והנשגב רבי נחמן מברסלב, שהשיג בכל רגע ורגע השגות חדשות ועצומות, הרגיש שהוא מבלה את חייו בהבל! הוא משמש במעשיו וראה כמה הוא רחוק עדיין מהתכלית, לפי מדרגתו כמובן. שהרי, הקב"ה הינו אינסוף, לכן אפשר לשפר כל מצווה ומצווה עד אינסוף. לכן, כשהצדיק ממשמש במעשיו הוא רואה שהוא עדיין רחוק משלמות ומרגיש שהוא גרוע מאוד.

דבר דומה מצאנו אצל מרן רבי יוסף קארו ע"ה, שהיה לו מלאך מגיד שהיה מוכיח אותו. כל מי שיקרא את דברי תוכחותיו בספר "מגיד מישרים" ייבהל. אילו ביזיונות, אילו טענות על כך שלא התקדש כראוי באכילה וכן הלאה. וכן בספר "שבחי מהרח"ו" (רבי חיים ויטאל), מובאים דברי תוכחות קשים שהיו מוכיחים אותו משמים, וכן רבו האריז"ל היה מוכיחו, ומי שרואה במה היה מוכיח אותו עלול לחשוב שמדובר באדם במדרגה פחותה ביותר.

וכן מי שקורא את מכתביו של רבי נתן מברסלב לבנו יצחק, ורואה את מרירות נפשו של רבי יצחק, כיצד הרגיש שהוא הולך בחושך, חוטא ופושע, ורבי נתן היה צריך לעודד אותו תמיד שיתחזק ויראה את הנקודות הטובות, עלול לחשוב שהיו לרבי יצחק נפילות איומות בעבירות ח"ו. רבי יצחק היה צדיק גדול, אולם לפי בחינתו, ברגע שרק הסיח את דעתו מהשם הרגיש שהוא רחוק מאוד מאוד מהשם, ומה יהיה איתו, ועד מתי יבלה ימיו בהבל שכזה…

אפילו משה רבינו היה צריך למשמש במעשיו. כל אדם, לפי מדרגתו, צריך לבדוק את עצמו. וכך היה אהרן הכהן ממשמש במעשיו ובודק: כיצד הנחתי תפילין? האם שמחתי בכל מאודי במצוות השם? האם עשיתי את המצווה בהתלהבות? ביראה ואהבה כראוי, או שהייתי יכול לעשותה יותר בשלמות? כך שגם אהרן, לפי מדרגתו, הרגיש שהוא רחוק ממצוות התפילין, הוא ידע היכן עליו לשפר עוד, ובודאי אמר לעצמו: כמה אני רחוק ממצווה יקרה זו! כמה אני רחוק ממצוות ציצית! וכן הלאה.

כך הלך אהרן עם ההרגשה שהוא רחוק מהשם. כי ככל שהיה צדיק יסוד עולם כך הלך עם הרגשת השפלות. מה יהיה אתי? מתי אחזור בתשובה? איפה אני מונח? התורה הרי אינסופית. לכן גם משה רבינו, כשמשמש במעשיו, הרגיש עצמו הכי גרוע בעולם. על זה ידוע עניין כתיבת המילה "ויקרא" באלף זעירא. משה רבינו רצה לכתוב בתורה "ויקר" כמו שכתוב אצל בלעם הרשע, מלשון מקרה. הוא החזיק עצמו גרוע יותר מבלעם והיה בטוח שהשם מתגלה אליו כמו אל בלעם, במקרה בלבד.

לכן אהרן, שהלך עם הרגשת שפלות זו, נבעת ונחרד כאשר משה רבינו רצה למשוח אותו בשמן המשחה, ואמר לו: מה אתה עושה? אתה מושח אותי בשמן המשחה? הרי אסור! יש איסור של כרת למשוח את שמן המשחה על מי שאינו ראוי להיות כהן גדול, ואני לא ראוי! אמר לו משה: כך ציווה השם. יש כאן ציווי מפורש ואין לך ממה לחשוש.

לעומתו, קרח, שלא משמש כל יום במעשיו, מכיוון שחשב שאין צדיק כמוהו, לכן הרגיש שהוא ראוי לכל התפקידים האפשריים שישנם: להיות הנשיא, כהן גדול, מנהיגם של ישראל במקום משה רבינו וכו’. ומדוע? מכיוון שלא משמש במעשיו.

מטהרת טמאים בלבד

עתה ניתן להסביר איך התורה מטמאת טהורים. אדם שלא עוסק בעבודת "לפשפש ולמשמש במעשיו", מרגיש שהוא טהור ולכן אין לו על מה לעשות חשבון נפש מדוקדק בכל יום, לכן התורה שלומד מטמאת אותו, כלומר שמוסיפה לו גאווה גדולה. זה נקרא שהתורה מטמאת טהורים, כלומר מטמאת את מי שמחזיק עצמו כטהור – שחי בגאווה – והתורה מוסיפה לו גאווה על גאוותו.

לעומת זאת, אדם שעושה חשבון נפש וממשמש במעשיו – מרגיש עצמו טמא, כלומר יש לו ענווה לראות את החיסרון שלו, לכן התורה מטהרת אותו ונותנת לו עוד יותר ענווה. זה נקרא שהתורה מטהרת טמאים, כלומר שמטהרת את מי שמחזיק עצמו לטמא.

אדם שלא מתבודד בכל יום שעה ולא עושה חשבון נפש בודאי מרגיש מושלם וטהור. הוא מרגיש ראוי לכל התפקידים שיש בעולם, כמו קרח, ממילא גם כשלומד תורה – היא מטמאת אותו. הוא לומד עוד ועוד, אך נכנסת בו עוד גאווה והוא חושב בליבו: ‘הנה, גם קודם הייתי מושלם, עכשיו, לאחר הלימוד, אני עוד יותר מושלם…’ הוא עושה מצווה והיא מטמאת אותו כי עכשיו גם חושב: ‘עד עכשיו הייתי צדיק עצום, אז עכשיו עשיתי עוד מצווה. מי ידמה לי ומי ישווה לי…’ וכך התורה נעשית לו סם מוות, השם ישמור.

כך תרצנו את שתי הקושיות שהיו לנו. כיצד יתכן שהתורה של קרח ומדרגתו הרוחנית לא הגנו עליו? משום שלא הייתה לו שעת התבודדות וחשבון נפש בה היה צריך למשמש ולפשפש במעשיו. ממילא, התורה טימאה אותו והכניסה בו גאווה. ודווקא מדרגתו היא שהייתה לו לרועץ. הרי אדם שמעשיו אינם עולים יפה והוא לא לומד תורה כמו שצריך, על מה יש לו להתגאות? שהוא נוהג כמו בהמה על שתי רגליים? אבל אדם שעובד על מידותיו ומגיע לגדולה במידות, בחכמה וברוח הקודש, לכאורה, יש לו במה להתגאות. וכשאין לו את העבודה הנ"ל הוא בודאי מתגאה ונעשה טמא יותר מאדם נחות במדרגתו.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)