בעיר הגעגועים

"אמא, מה, לא נוסעים?
אני לא רוצה לחזור הביתה"…
הסתכלתי על בתי ושוב פעם
על הפקידה וצעקתי בתוכי,
שזה לא יכול לקרות לי שוב!

יומן מסע לאומן – עיר הגעגועים, לציונו של הצדיק יסוד עולם, רבינו הקדוש רבי נחמן בן שמחה ופייגא זיע"א.

ביום כ"ח בסיוון תש"ע השם יתברך זיכה אותי שוב לנסוע לרבינו.

הפעם לא נסעתי לבד. בתי הצטרפה אלי למסע המרתק הזה, כשרבינו הזמין את בתי בדיוק בחודש תמוז – יום הולדתה.

הגעתי בזמן לשדה התעופה, ישבתי בלובי ההמתנה והייתי רגועה. חשבתי לעצמי, הכל יהיה קל הרי לא חסר לי שום דבר.

אבל זאת הייתה רגיעה זמנית…

במעבר בגבולות נתקלתי בקשיים נוראיים. "גברת", פנתה אלי הפקידה במעבר הגבולות ואמרה לי באופן חד משמעי, "את לא יכולה לנסוע. אין לך מסמך שמעיד שבתך היא שלך. שמות המשפחה שלכן שונים".

בתי פרצה בבכי. "אמא, מה, לא נוסעים? אני לא רוצה לחזור הביתה", והדמעות זלגו מעיניה כמו נהר. הסתכלתי עליה והסתכלתי שוב על הפקידה. זה לא יכול לקרות לי שוב, זעקתי בליבי. עמדתי מאובנת, קרה כקרח, אדישה לגמרי. מנסה להיות בישוב הדעת הכי שאפשר. מנסה לעכל את משמעות המשפט ‘לחזור הביתה’ (אחרי תפילות לא מעטות להגיע לרבינו!) ורק בגלל שאין לי מסמך ממשרד הפנים שבתי אכן בתי.

עברו שניות ארוכות ומרטיטות עצבים. אני מסתכלת על הפקידה ומנסה להסביר לה: "תראי, יש לי דרכונים תקינים, מה אני אעשה עם כרטיסי הטיסה?"

הפקידה פנתה לאחד הממונים והסבירה לו את המצב. "לכי למשרד הפנים", אמר לי הממונה, "ותמציאי לי מסמך שהיא אכן בתך".

"למשרד הפנים??? עכשיו? עוד שעה יש לי טיסה!!!"

אבל הוא בשלו ודי באדישות: "פה, בקומה התחתונה, יש משרד הפנים, תפני אליהם".

הייתי מופתעת מאוד. לא ידעתי שיש בשדה התעופה משרד הפנים… אבל אני לא יכולה להתמהמה, אסור לי לאבד את העשתונות. תפסתי בחוזקה את ידה של בתי, "בואי, נרוץ למשרד הפנים לפני שיהיה מאוחר".

בריצה מטורפת הגענו למשרד הפנים, כשאני רועדת ומשקשקת מרוב פחד. פקידת הקבלה הייתה בחדר הסמוך. "סליחה", פניתי אליה, "את יכולה לעזור לי בבקשה?", ואת זה צעקתי, אבל היא באדישות דיברה בטלפון, מנסה לאותת לי ביד עוד רגע, המתיני… אבל אני בעוד רגע אתפוצץ מרוב עצבים. אני מהלכת ברחבה כמו לביאה פצועה. "רבינו עזור… השם תעזור לי… רבינו… השם…" כך אני ממלמלת לעצמי.

סוף סוף הפקידה ניגשה אלי ואמרתי לה מה אני צריכה.

"את לא צריכה שום מסמך. לכי, אני מאשרת לך לטוס ללא שום מסמך".

"אבל בבקשה, אמרו לי באופן חד משמעי שבלי המסמך הזה אני לא יכולה לעלות למטוס!"

"אין דבר כזה. את כן יכולה לטוס".

טוב, אז תרשמי לי כאן בכתב יד שאת מאשרת לי את זה".

"הנה מספר הטלפון שלי, שידברו אתי".

חטפתי מידה את הפתק ובתי ואני רצנו כמו מטורפות חזרה למעבר הגבולות. פגשתי שם את האחראי מחברת הנסיעות "מעיינות החיים" וסיפרתי לו מה קרה. הוא ראה שאני מאוד נסערת ומבולבלת. "תשאירי לי אז זה ואני אדבר איתם", אמר לי בשקט.

הסכמתי. כבר לא נשארו לי כוחות, עוד רגע הרגשתי שאני נופלת. התחלתי להתפלל את "התיקון הכללי" שקיבלתי מצורף לכרטיס הטיסה, וגם זה, היה בקושי רב. הדקות עוברות, ועוד דקות, ועוד דקות, הרבה דקות עברו. האחראי מחברת הנסיעות דיבר עם הממונה ששלח אותי למשרד הפנים, אך השני בשלו: "לא. אין לה מסמך אני לא יכול לתת לה לעלות".

"אני אחראי להן, תן להן לנסוע".

"טוב, אם אתה אחראי אני מסכים".

איזו כמות של אוויר יצאה לי מהריאות באותו רגע!

בהמשך, היו עוד מעברים שהצריכו ממני המון סבלנות כי התור היה ארוך, ואני בכל הזמן חישבתי אם נספיק להגיע למטוס בזמן.

כשהצלחנו להגיע ל"דיוטי פרי" לא היה לי בכלל מצב רוח. ניסיתי לשמח את הילדה ולהסיח את דעתי ממה שעבר עלי עד לפני כמה דקות ספורות בלבד. הצטלמנו והתרשמנו מהמקום. נכנסנו ללובי ההמתנה למטוס, ואז ראיתי את אותה פקידה שהייתה במעבר הגבולות, יושבת בקבלת נוסעים למטוס. הרגשתי רעד בכל גופי.

בלובי ראיתי גם אמא שאני מכירה עם בתה בת ה-12, שגם הן נסעו לרבי נחמן באומן. כל כך שמחתי. "איזה כיף, יש לך חברה חדשה בטיול".

בתי חוותה את הטיסה בשמחה, ואני התפללתי תהלים כדי שהטיסה תהיה מוצלחת ורגועה. אחרי 12 שעות בערך, הגענו לאומן, לציונו של רבי נחמן מברסלב. תפסתי לי מקום והתחלתי להתפלל תפילת שחרית.

אחרי ארוחת הבוקר חזרתי לציון וניסיתי להתבודד. אבל זה לא הלך. המילים פשוט לא יצאו לי מהפה. הרגשתי חסומה וחסרת ישוב הדעת. כנראה, החוויה במעבר הגבולות השפיעה עלי מאוד, כי לקחתי אתי את בתי ועול האחריות רבץ עלי ולא הייתי אני.

בשבת, אחד האברכים דרש: "כל עוד אדם חי ומרגיש בשפלות וענווה הוא מחובר להשם. אך אם יש בו מעט גאווה או מידה רעה אחרת שנדבקת בו אז הוא נופל לעצבות גדולה וירידה רוחנית, ח"ו. לכן, כדאי כל פעם להרים את העיניים לשמים ולדבר עם השם, כל אחד כפי מדרגתו. ככל שמחוברים יותר, יש פחות עצבות ודינים".

ללא ספק. דרשה זו חיזקה אותי מאוד והתפללתי בציון שהשם יזכה אותי בשפלות וענווה.

כאן אני רוצה לומר לכם, שלא אמרתי לבתי שום דבר בכל מהלך המסע וקיוויתי שבחסדי השם היא תצליח להתחבר לרבינו. באחת הפעמים שהיינו בציון, שאלה אותה אחת האימהות: "איך את מרגישה? טוב לך כאן?", ובתי השיבה שכל פעם שהיא נכנסת לציון היא מרגישה רגועה מאוד. אשרינו שזכינו.

ביום שישי הייתה הפרשת חלה על ציונו של רבינו. נדרתי נדר לרבי נחמן, שבפעם הבאה שאזכה להגיע, כלומר כשהוא יזמין אותי, אעשה הפרשת חלה. ובכן, הבצק היה מוכן, אך לא הייתה לי הזכות להפריש חלה. "טוב, לפחות הרצון הטוב", אמרה לי אחת הנשים.

דבר מדהים שפוגשים אצל רבינו הוא, שלמרות הרעש, ההמולה, הצפיפות, תינוקות שבוכים מדי פעם, נשים שפורצות בבכי – יש שקט נפשי מפתיע שמאפשר לך להתפלל בישוב הדעת ולהתבודד. מדהים. אצל רבינו הקדוש, התפילות היו ערבות ונעימות במיוחד ומאוד מעוררות.

אבל לא רק על מעלת הפרשת חלה אצל רבינו שמעתי, אלא גם על סגולות נוספות: להתפלל ספר תהלים מראשיתו ועד סופו אחרי סעודת ליל שבת בציון, ואחר כך לבקש בקשה אחת, ויש הבטחה שהבקשה מתמלאת מיד. כמו כן לקרוא את שמות הצדיקים ולבקש בקשה אחת. לקרוא את ספרו של רבי נחמן "סיפורי מעשיות", ובמיוחד את סיפור המעשה "ממלך וקיסר" המסוגל לפקוד עקרות. קריאת הספר כולו היא מעלה עצומה מאוד לפקידת עקרות. גם פדיון נפש לעשות בציון. ממש המון סגולות וכמובן, המון ישועות.

בארוחות הבוקר, כך אני נזכרת, הייתי נוטלת את ידיי מהר וחוטפת אוכל ורצה מיד לרבינו. קיבלתי כאלו תובנות מדהימות, שאחת מהן היא שאין לבזבז את הזמן. הזמן הוא יקר וחשוב וזה לא נורא לוותר על עוד ביס בלחמניה. העיקר הוא להיות אצל רבינו, האוכל והשינה פחות חשובים…

הימים עברו, ורגע הפרידה מרבינו הגיע. ניסיתי להיות חזקה ולהיפרד הכי מהר שאני יכולה, ואם אפשר אז גם באדישות מסוימת. לרגע חשבתי שהצלחתי, אולם באוטובוס שהחזיר אותנו לשדה התעופה, כשאני באמצע קריאת ספר התהלים שלי, נזכרתי ברבינו הקדוש ופרצתי בבכי. איך אפשר לעזוב צדיק כזה?…

"נשמתי היא פלא גדול" העיד על עצמו. כמה חבל שציונו הקדוש לא נמצא כאן בארץ… אבל אני מרגיעה את עצמי וחושבת, שכשאחזור הביתה אתחיל שוב להתפלל ולהתפלל עד שרבי נחמן יזמין אותי שוב בקרוב.

יהי רצון שכל עם ישראל יזכו להגיע לרבינו ולהכיר את אור גדולת רבינו, אמן.