סוד ההלקאה

מראה פלא היה לי המראה הזה.
מעולם לא ראיתי אנשים מבוגרים
מקבלים מכות. עמדתי בצד, מתבונן,
חיוך של מבוכה תלוי על פניי. מה,
גם אבא יקבל מלקות?!

"ואת לבב זרעך"…

יום חמישי אחר הצהריים, ערב שבת קודש, יושב יחד עם חבורה של תלמידים, חברים מקשיבים, ויחד מתכוננים לשבת דרך לימוד בדבריו המתוקים של ה’שפת אמת’. הייתה זו שבת "נצבים", ו"השפת אמת", כדרכו בקיצור, נותן לנו רמזים על העבודה הצפוייה לנו בשבת הקרובה ובתקופה הקרובה בכלל, עבודת התשובה.

הפסוק שאנחנו עוסקים בו הוא "ומל ה’ את לבבך ואת לבב זרעך". הבטחה אלוקית כזו, שתהיה מילת הלב, שהצינור ייפתח סוף סוף, גם לאבות וגם לבנים. אבל ל"שפת אמת" יש משהו חשוב מאוד לומר על הפסוק הזה. מילת הלב, הלב אטום בעורלה של חטאים, שמכסים עליו, חוסמים את רגישותו, ואת יכולתו להרגיש ואת כל אלו הקב"ה יסיר, צנתור אלוקי שיפתח את הצינורות הסתומים ויזרים דם חי לכל האברים.

אנחנו מתגלגלים הלאה מדברי ה"שפת אמת" אל פסקה מליקוטי הלכות. רבי נחמן כמו תמיד, מפתיע בהתבוננות שלו: "וְזֶהוּ (דְּבָרִים ל): ‘וּמָל ה’ אֶת לְבָבְךָ, וְאֶת לְבַב זַרְעֲך’, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל השם אֶת לְבָבוֹ, יִמּוֹל גַּם לְבַב זַרְעוֹ. וּלְהֵיכָן שֶׁנִּמְשָׁךְ הַזֶּרַע, הֵן לְמִין בְּנֵי אָדָם, אֲזַי מְחֻיָּבִים בָּנָיו שֶׁיַּרְגִּישׁוּ גַּם – כֵּן הִרְהוּר תְּשׁוּבָה עַל יְדֵי שֶׁנִּמּוֹל לְבַב אֲבִיהֶם".

במילים פשוטות, כשהאבא עושה תשובה, זה משפיע על הבן, מעורר אותו. מוליד בתוכו הרהורי תשובה. זוהי הסתכלות מפתיעה מפני שכאן מדובר על תשובה שהאבא עושה בינו לבין עצמו, בלי רצון להשפיע או לחנך את הבן. וזה משפיע. אפילו ממרחק זה משפיע.

העיניים נודדות מן הכתוב, וזיכרון ילדות צף ועולה, תופס את מקומו ומתייצב מול העיניים.

אני ילד בבית הספר היסודי. כיתה ג אולי כיתה ד. ערב יום הכיפורים הגיע, אני ואחיי הולכים יחד עם אבא לתפילת מנחה של ערב יום כיפור בבית הכנסת. אפשר כבר להרגיש את אווירת היום הקדוש. את הרצינות, את המתח הדק, פעם ראשונה שאומרים את הווידוי הארוך. עוד נאמר אותו פעמים רבות במשך היום, אבל זו הפעם הראשונה, והיא תמיד ארוכה, ובשלב הזה של יום כיפור, עוד לפני הפיוס הגדול, היא גם נראית קצת מפחידה.

התפילה מסתיימת, המתפללים פונים ללכת לבתיהם לסעודה מפסקת, אבל יש עוד חוב אחד שיש למלאותו לפני כן. מלקות. כך המנהג אצל מתפללי בית הכנסת ‘אהל יצחק’ ליוצאי מרוקו וצפון אפריקה, שבערב החג הקדוש מיד לאחר מנחה, נעמדים כולם בשורה, מול רבי דוד הגבאי, והוא מחזיק בידו חגורה עשוייה מעור. ואז הם ניגשים, אחד אחד, אנשים מבוגרים, חלקם באים בימים ושיבה בשערם, והם מרימים את חולצתם כלפי מעלה, אחר מושיטים ידיים לפנים ונשענים על הקיר, ורבי דוד נעמד ליד הגב החשוף, מתקין את החגורה, ואז מתחיל להצליף. מכות מתונות. כאלו שלא יכאיבו יותר מידי מחד, אך ישאירו סימן על הגב החשוף מאידך.

מראה פלא היה לי המראה הזה. מעולם לא ראיתי אנשים מבוגרים מקבלים מכות. עמדתי בצד, מתבונן, חיוך של מבוכה תלוי על פניי, מתבייש על העובדה שאני בכלל נוכח במעמד כעין זה, בו אנשים מבוגרים ממני עומדים כך חשופים ומקבלים מלקות.

וכשהגיע תורו של אבא, המבוכה פינתה את מקומה להתכווצות של ממש. אבא שלי יקבל מלקות? וכולם יראו את הגב שלו? אבל אבא עמד גם הוא כמו אלו שלפניו, חולצתו למעלה, והחגורה מסמנת פעם אחר פעם סימנים אדומים על הגב הבהיר. ‘והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו’ – אומר רבי דוד יחד עם תנופת היד, ומסיים את מלאכתו. אני עומד בפינה, חצי רואה וחצי לא, מביט ומיד מסיר את המבט. קשה לי, ואני רוצה שנסיים כבר ונלך הביתה.

היום אני יודע שהמלקות ההם שנחתו על הגב של אבא, נחתו גם על הלב של ילדיו. כי כשאבא עושה תשובה, אז גם הבנים מרגישים בכך. דווקא באופן הזה. בלי שאבא אמר לנו כלום, אלא רק הפשיל את חולצתו, אבל אנחנו שעמדנו שם, ראינו. ראינו שיום כיפורים זה יום רציני, וצריך להתכונן לקראתו, ראינו שגם אנשים מבוגרים יודעים שצריך לשוב בתשובה, והם אפילו מוכנים להשפיל את כבודם, ולקבל מלקות, כי מי יצדק לפני מלך חי וקיים???

ראינו ונצרנו בליבנו, עד שבאה הפסקה הזו, ועוררה את הזיכרון הישן והמורכב הזה מתרדמתו.

בתור ילד זה היה קשה. היום כשאני בעצמי אבא, אני יודע כמה זרעים של תשובת אמת נזרעו אז במעמד הזה, זרעים שהולכים ונובטים במשך השנים, עושים את דרכם אל עבר הלב ומלים אותו כל שנה מחדש, יחד עם קצת כאב, ועם רפואה גדולה. "ומל ה’ את לבבך ואת לבב זרעך". וכמו המילה זה גם קצת כואב, אך הברית שנחקקת היא בלתי ניתנת להסרה ושינוי. היא חקוקה וצרובה עמוק בנפש, נפש ילד קטן, שראה את אביו מקבל מלקות למען שמו באהבה.

(באדיבות אתר "מכון מאיר")