האם אפשר אחרת?!

פעמים רבות אנו נמנעים מלחנך
את ילדינו מכיוון שאנו עסוקים בסוגיית
"איך אנחנו נראים", ולרוב הילדים
מנצלים את זה. האם אפשר אחרת?
האם יש דרך לחנך בלי להרגיש
"אשמה"?

מקלחת… לכאורה פעולה פשוטה ונעימה, אך לפעמים הדבר הופך להיות הסיוט של הערב: הילד מסרב להתקלח… הוא מנסה להתחמק… עוד רגע… אני רק מסיים את ה… וההורה מצידו לא נכנע: "כמה פעמים צריך לבקש ממך???"… והסוף ידוע: ויכוחים קולניים, בכי… נשמע מוכר, נכון?

אז כאן נשאלת שאלת השאלות: האם לנצח נצטרך לריב על כל פעולה בבית?! האם אין דרך יותר עדינה שתגרום לילדים לבצע את מטלותיהם בכוחות עצמם? ובכלל – האם אפשר גם אחרת?!

כן. יש דרך אחרת. ולא רק דרך, אלא שיטה: "אדיבות תקיפה". ההורה תקיף (לא תוקפני!) לגבי הערכים החשובים לו, כגון ניקיון, סדר וכו’.

אתם בטח מרימים גבה. אדיבות ותקיפות? מה לשתי מילים שסותרות זו את זו ולחינוך ילדים?

ובכן, האדיבות באה לידי ביטוי בלתת לילד לבחור איך הוא רוצה ללכת, לצורך העניין, לאמבטיה: בשמחה או לא. בשמחה, זה ברצון. לא בשמחה – חוסר רצון, בכי, תלונות, טרוניות ועוד. זה אמנם לא כל כך נעים, אבל אל תשכחו שזאת הבחירה שלו, ולפעמים חשוב מאוד לילד להבין בדרך שלו מה נעים ומה לא.

כמובן, שאנו יוצאים מנקודת הנחה שלא מדובר בילד עדין ונוח שלרוב מבצע את מה שמוטל עליו, אלא בילד (רגיל לחלוטין) שלפעמים (ויכול להיות גם תמיד) עומד על שלו וחושב שהוא קובע. אצל ילד זה תועיל שיטת האדיבות-תקיפות.

איך עושים את זה?

אז אם מדובר בשעת המקלחת, אז מכריזים שהגיע הזמן להתקלח. אם הילד מתארגן – בסדר, אין בעיה, גם אם הוא מתעכב דקה-שתיים אז לא עושים מזה עניין. אך אם הוא בשלו והוא לא רוצה, ניגשים אליו ושואלים אותו איך הוא מעדיף להגיע למקלחת בשמחה או לא. חכו לתגובה. אל תתווכחו ואל תמשיכו בהסברים על מעלתה של המקלחת, פשוט תפעלו. אם הוא נשאר נטוע במקומו אומרים לו שאנו מבינים שהוא בחר היום להתקלח בלי שמחה, לכן מרימים אותו (עם הרבה חום ואהבה) ומכניסים למקלחת. ‘מקלפים’ ממנו באהבה את הבגדים ומקלחים.

פעמים רבות בזמן שלקחתי את ילדיי למקלחת, בשיטה זו, חשבתי שהשכנים יזמינו משטרה בגלל הבכי והצעקות שלהם, אחר כך הבנתי שכנראה השכנים לא שומעים את הבכי של ילדיי בגלל שהילדים שלהם בוכים… גם כן במקלחת.

פעמים רבות אנו נמנעים מלחנך את ילדינו מכיוון שאנו עסוקים בסוגיית "איך אנחנו נראים" – אולי אנחנו הורים לא טובים, אולי קשוחים וכדומה, אך מחשבות מסוג זה גורמות לנו לתוספת דאגות ולחוסר קבלת אחריות. עדיף לתת לילד לבחור איך הוא רוצה להתקלח, מאשר להתיש אותו ואותנו מדי ערב בוויכוחים אינסופיים. ועוד דבר, עלינו להפנים עובדה חשובה: השם יתברך הפקיד בידינו ילד. אנחנו ההורים של הילד ולא הוא. לכן, אם החלטנו שהוא צריך להתקלח (מכיוון שהכל רק לטובתו, את זה כל הורה יודע) אבל הוא בשלו – זה המקום והזמן להשתמש בשיטת אדיבות-תקיפה.

בכל מצב ובכל זמן

בזמן שאתם מקלחים את הילד, אם הוא בינתיים נרגע, ברוך השם, והכל בסדר, אז ה’מבצע’ עבר בשלום. אם הילד עדיין ממורמר – לא כדאי לדבר איתו, אלא להמשיך לקלח, לנגב ולהלבישו. בהמשך, כשהוא נרגע אפשר לשוחח איתו ולומר לו שאם הוא בחר להתקלח לא בשמחה, ומן הסתם זה בודאי לא נעים לו, אבל אנו מקווים שמחר הוא יבחר אחרת.

הרעיון שעומד מאחורי שיטה זו, אותה ניתן ליישם גם כשצריך לקום בבוקר וממהרים למסגרת הלימודים, כשנכנסים לרכב וצריך לחגור את חגורת הבטיחות (כן, גם על זה ילדים מתווכחים) ובעצם, בכל פעולות היומיום (אם זה נצרך כמובן).

בעזרת שיטה זו אנו עומדים על שלנו באדיבות ובחמלה כלפי הילד, והוא בוחר ונושא בתוצאות הבחירה שלו. עלינו לזכור, שגם לילד צעיר יש יכולת לבחור את מצב הרוח שלו והפעולות שלו. כאשר אנו לא מתערבים בבחירה שלו – לא מתווכחים, מתרגזים או חלילה מבזים, אז נכון – הילד עושה את רצוננו אך הוא ממורמר ועצוב, וזה בסדר. מותר לו להיות עצוב. ולמרות שקשה לנו עם זה עלינו לדעת שעצב הוא רגש כמו שמחה, ואם לא נאפשר לילד לחוות גם את הרגש הזה יהיה לו קשה להבחין וליהנות מהשמחה.

"עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות"

זיכרו שאתם ההורים. ואם אתה רוצים להיות הורים טובים זוהי הדרך הכי פחות פוגעת ללמד את הילד שיש דברים שעושים, גם אם לא ‘מתאים’ לו עכשיו. בשיטה זו כמובן שצריך לשמור על מידת האיפוק, משום שאיפוק הוא המפתח לחינוך נכון ויעיל.

מסופר על איש אחד שהיה בסופרמרקט והלך מאחורי אמא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהן עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות ואמא אמרה: "לא!". הילדה התחילה לילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל אמא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "בסדר שרה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים אותה, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה. בסיבוב השורות הבא הן הגיעו לשורת מדפים עמוסי ממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים, אך אמא שוב סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליה ולהשתולל, אבל אמא שוב לא איבדה את העשתונות: "די, שרה, תירגעי, תפסיקי להתרגז, לא נשאר לנו עוד הרבה, עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניות, תהיי סבלנית, רק עוד קצת".

כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק, וכשאמה השיבה בשלילה הילדה עשתה שם סצנה קולנית מלווה בבכי וצעקות, אך אמה דיברה בקול רגוע ושקט: "שרה, לא להתרגז. אנחנו תיכף מסיימות, חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה, ואז תוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".

האמא שילמה ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.

האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל המתרחש יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לרכבה ואמר לה: "תסלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך, אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה את מחנכת את שרה הקטנה שלך".

האמא הביטה בו כשחיוך על פניה: "לקטנה קוראים תמי, אני שרה"…

הדרך הכי פחות פוגעת

כשהילד רואה שאתם לא מתרגשים מהתגובות שלו ופועלים על פי האמת, כשהוא יבין ששום רווח לא יצא לו מזה, מהר מאוד הוא יבין שאתם לא משחקים וכמובן לא מתרגשים מבכי או מ’פרצוף חמוץ’. שהרי, אם הילד חלילה היה חולה וחייב לקבל תרופה, האם גם אז הייתם מוותרים בגלל שהוא לא רוצה? בגלל שהוא בוכה? בודאי שלא. וכשהוא רץ לכביש? האם יהיה זה הזמן לעסוק בהסברים והרצאות? לא. אתם פשוט תרוצו, תתפסו אותו ותוודאו שהוא קודם כל בריא ושלם. ההסבר על הסכנה בריצה לכביש יבוא בהמשך. לכן, אם חשוב לכם שהילד יתרגל להתקלח בזמן שאתם קובעים, לקום בזמן לבית הספר או כל דבר אחר שהוא חלק מהחיים בבית – נסו אדיבות תקיפה.

לסיום, חשוב מאוד לדעת שלא בכל יום הילד קם על ‘רגל ימין’. גם לו יש ירידות ומצבי רוח משתנים. אל תתאכזבו אם הילד יבחר לעשות את מה שביקשתם לא מתוך שמחה. בשעת הבחירה נדרש מכם לכבד את בחירתו ולעמוד לצידו, גם אם נראה לכם שאתם כביכול פועלים בניגוד לרצונו. בחירתו מראה שהוא מעדיף עכשיו להתקלח תוך כדי ויתור על השמחה – וגם זה מותר לו.

מה עוד אפשר לעשות? לתמוך בו ולהתפלל. וכשהוא יירגע, הסבירו לו כיצד עליו להתנהג. בהצלחה!

* * *
הרב יצחק אבוחצירא הינו איש חינוך ומחנך בתלמוד תורה "שלום בנייך" של הרב שלום ארוש שליט"א.