בשדי יער עמוד 252-251

הָעֵצָה

כָּל אָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, בֵּין בַּחוּר בֵּין בַּחוּרָה, חַיָּב לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם שָׁעָה (60 דַּקּוֹת) שֶׁל תְּשׁוּבָה. הַשָּׁעָה הַזֹּאת יְכוֹלָה לִהְיוֹת בְּכָל זְמַן שֶׁנֹּחַ לוֹ לָאָדָם, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְהַמָּקוֹם לְכָךְ יָכוֹל לִהְיוֹת כָּל מָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ וּפָנוּי מִבְּנֵי אָדָם, כְּגוֹן גִּנָּה, יַעַר, חֶדֶר, מִרְפֶּסֶת וְכַדּוֹמֶה, הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לְבַדּוֹ עִם הַבּוֹרֵא בְּלִי הַפְרָעוֹת וְהֶסֵּחַ הַדַּעַת. וְכֵן אֶפְשָׁר לַעֲמֹד, לָשֶׁבֶת, לָלֶכֶת – אֵיךְ שֶׁרוֹצִים, אוּלָם מֻמְלָץ לָלֶכֶת, כִּי עַל יְדֵי הַהֲלִיכָה יֵשׁ לָאָדָם דִּבּוּרִים.
בִּתְחִלַּת הַשִּׂיחָה כָּל אָדָם יִשְׁתַּדֵּל לְהוֹדוֹת לַבּוֹרֵא עוֹלָם, אַחַר כָּךְ יַתְחִיל לְסַפֵּר לְבוֹרֵא עוֹלָם מַה שֶׁקָּרָה אֹתוֹ מֵהַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל אֶתְמוֹל, וְעַד הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, וְצָרִיךְ לְסַפֵּר לַבּוֹרֵא כָּל פְּרָט וּפְרָט. עַל כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁזָּכָה בָּהֶם יוֹדֶה עֲלֵיהֶם, וְגַם יִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ אִם עָשָׂה אוֹתָם כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּת, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַה לְּשַׁפֵּר, וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא נִכְשָׁל בָּהֶם יִתְוַדֶּה וַיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עֲלֵיהֶם, וְעַל כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, יַרְבֶּה בִּתְפִלָּה וִיבַקֵּשׁ מִבּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנוֹ.

כֵּיצַד עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה?

כָּךְ הִיא לְשׁוֹן הָרַמְבַּ”ם (הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה פֶּרֶק א’): “כָּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עֲשֵׂה וּבֵין לֹא תַעֲשֶׂה, אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ, חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ’ וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ” – זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדִּין? אוֹמֵר: אָנָּא ה’, חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ, וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ, וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבוֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי, וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח”, עַד כָּאן לְשׁוֹן הָרַמְבַּ”ם, וּמִמֶּנּוּ מוּבָן שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא אַרְבָּעָה חֲלָקִים:
א. הַוִּדּוּי. שֶׁצָּרִיךְ לְפָרֵט אֶת חֶטְאוֹ בְּפֵרוּשׁ: “כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתִי”.
ב. הַחֲרָטָה. שֶׁצָּרִיךְ לְהַבִּיעַ חֲרָטָה עַל חֶטְאוֹ.
ג. בַּקָּשַׁת סְלִיחָה. יְבַקֵּשׁ סְלִיחָה שֶׁעָבַר עַל רְצוֹן הַבּוֹרֵא.
ד. הַקַּבָּלָה לְהַבָּא. שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לָשׁוּב עַל חֶטְאוֹ.
אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כְּדִבְרֵי הָרַמְבַּ”ם וּמִתְוַדֶּה בְּכָל פַּעַם שֶׁחוֹטֵא, מְקַיֵּם הוּא בָּזֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁעָלֶיהָ הוּא יְקַבֵּל שָׂכָר, וְהָעִקָּר – נִמְחָלִים לוֹ כָּל חֲטָאָיו, וְאֵין עָלָיו שׁוּם דִּין וְלֹא יִהְיוּ לוֹ יִסּוּרִים.

כָּל אָדָם שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ

לְכָל אָדָם יֵשׁ טֶבַע לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ, וְהוּא אָכֵן שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ כָּל הַזְּמַן, אֶלָּא שֶׁהוּא שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ לֹא נָכוֹן, עַל פִּי מֻשָּׂגִים מְעֻוָּתִים, שֶׁעַל פִּי רֹב מוֹבִילִים אוֹתוֹ לְמַסְקָנוֹת שֶׁהוּא לֹא בְּסֵדֶר, וְהוּא לֹא יֻצְלַח, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה וְכַדּוֹמֶה, וְשֶׁרָאוּי לוֹ לִהְיוֹת שָׁבוּר וּמְדֻכָּא מֵחֲמַת שֶׁנִּכְשַׁל בְּמַה שֶּׁנִּכְשַׁל, וְהוּא לֹא מוּכָן לִסְלֹחַ לְעַצְמוֹ וְכַדּוֹמֶה.
כַּמּוּבָן שֶׁזּוֹ טָעוּת הַמְּבִיאָה אֶת הָאָדָם לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ וּלְהִתְרַחֵק מֵהַבּוֹרֵא עַל יְדֵי זֶה, וְיוּכַל לְהַגִּיעַ לִכְפִירָה, חַס וְשָׁלוֹם. חָשׁוּב מְאֹד לִזְכֹּר: הַיֵּצֶר הָרַע אֵינוֹ מְעֻנְיָן כָּל כָּךְ בָּעֲבֵרָה עַצְמָהּ, כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה אֶת הָעַצְבוּת הַבָּאָה בְּעִקְבוֹתֶיהָ!
כִּי כַּאֲשֶׁר אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, עֶצֶם הַפְּגָם אוֹ הָעֲבֵרָה שֶּׁנִּכְשַׁל בָּהּ, אֵינָם מַרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵה’ יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ הָעַצְבוּת וְהַיֵּאוּשׁ. וְאִם יִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ נָכוֹן, הוּא יִתְקָרֵב אֶל ה’ יוֹתֵר אַחֲרֵי הַנְּפִילָה וְהַכִּשָּׁלוֹן שֶׁלּוֹ, כִּי הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁקִּבֵּל עַל יְדֵי הַנְּפִילָה וְהַכִּשָּׁלוֹן, וְהָעֲבוֹדָה שֶׁהוּא יַעֲבֹד לְתַקֵּן, יָבִיאוּ אוֹתוֹ לִשְׁלֵמוּת גְּדוֹלָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה לִפְנֵי שֶׁנִּכְשַׁל.