הציור שעל המקרר

אל תשכחו שאנחנו בעולם העשייה!
כאן יוצרים. עושים. משתדלים. אל
תחששו. תלו את יצירות המופת שלכם
על המקרר, כי זה גם מה שאבא עושה.
 
 
כשהילדים המתוקים שלנו חוזרים עם עבודות היצירה שלהם מהגן, מה אנחנו עושים לרוב? ניחשתם נכון, תולים אותן עם מגנטים חמודים על המקרר, "מעשה ידי ילדי להתפאר", אפילו אם הילד לא צייר מקצועי וכל מה שנראה על הדף הוא קשקוש, אבל הציור הזה הוא משהו שמייצג עבורו עולם שלם. הנקודה הלא ברורה היא שמש, לעיתים גם שמים ואולי גם ילדים… זה היופי בעיני המתבונן הקטן ביצירתו.
 
הלב מתמלא בגאווה הורית, הציור הזה הכי מושלם, שהרי זה מה שבכוחו של הילד לצייר, ואנחנו… הכי מאושרים בעולם.
 
אכן, סיטואציה רגילה ושגרתית כמעט בכל בית, אבל מאלפת. יש בה שיעור חיים עצום.
 
ילד, הוא נשמה טהורה ואמיתית ושמח במה שהוא יוצר. לפרמטרים, דרגות הציור השונות, הצבעים, אם הצביעה בתוך הקו או מחוצה לו – כל אלה חסרי משמעות אצלו, הוא יצר את זה מתוך נשמתו.
 
ואנו ההורים, אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם, בעלי תארים – ילדים בעצמנו, ילדיו של השם יתברך.
 
בכל ציור, כלומר בכל מעשה שאנו עושים, אבא שלנו מתפאר בנו "ותולה" את הציורים/מעשים שלנו על "המקרר" שלו.
 
וגם אנחנו, כמו הילדים, לא מבינים את פשר היצירה שלנו.
 
לכל גיל תמצאו את שלב הציור, הצביעה והדיוק שלו. כך זה גם בחיים שלנו. רק שבעיניים שלנו אנו תמיד מנסים ליצור משהו שהוא מעבר ליכולת שלנו. נכון, זה טוב ועלינו להודות להשם על כך – אנו שואפים להתמיד ולהתאמן, לא לדרוך במקום. ואלה, כמובן, כלים להצלחה בכל המישורים. אבל, כאשר אנו מלחיצים את עצמנו, דוחקים את השעה, נופלים להאשמות ורדיפות עצמיות של "כוחי ועוצם ידי" – אנו שוכחים את "הציור שתלוי על המקרר". הידיעה שהשם יתברך לעולם לא יציב בפנינו אתגר או ניסיון שלא נוכל לעמוד בו יכולה לעזור לנו מאוד, שהרי את הכלים לניסיון הוא כבר הכין לנו מראש! כלים בעזרתם נצליח לעבור אותו, אם רק נרצה.
 
זה אנחנו.
 
אבל תסתכלו על הילדים ותראו אותנו. הרי לא ניתן לילד בן שנתיים או שלוש דבק ומספריים לבד, זה עלול להיות מסוכן והוא בכלל לא בשל לעסוק ביצירות מהסוג הזה, אלא אם כן אנחנו בסביבה עם עין פקוחה ויד מנחה. סביר להניח שניתן לו צבעים ודף המותאמים לו (צבעים לא רעילים, בגודל מתאים וכו') וכך, בודאי הוא יצליח במשימה וישרבט את 'מעשה ידיו להתפאר' (שאחר כך תיתלו על המקרר ותתמלאו בגאווה שרק הורים יודעים להתמלא ממנה).
 
כן, ממש כך אבא שבשמים דואג לכל ילד וילד בעולמו. לכל אדם יש את חומרי היצירה שלו המתאימים לצרכיו הנפשיים והפיזיים. אין שום טעות. הכל מושגח בהשגחה פרטית – מהפרט הקטן ביותר ועד לפרט הגדול ביותר.
 
בחשבון הנפש שאנו עושים כל יום, נוכל להוציא את תיקיית היצירות שלנו ולהתבונן בכל ציור (ביחד עם אבא) ולהבין שהכל ממנו יתברך. אנחנו צריכים רק לצבוע ולצייר נכון, להשתדל לא לצאת מהקווים, לגזור ולהדביק במקומות המסומנים. וגם אם טעינו, עדיין, מדובר ביצירת מופת – המעשה. גם אם הוא לא מושלם, נשתפר. נעשה את זה מכל הלב בכל פעם. קחו את התם מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, ראו כמה היו שמח מהנעל המשולשת שלו. נעל משולשת!!! "ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה". מכל נעל כזו הוא היה עושה עסק, שמח בה כאילו הייתה הנעל הכי מושלמת. אז גם אם יצאנו מהקווים, בפעם הבאה נתקן, נשתדל. אנחנו בסך הכל בני אדם, את זה השם יתברך יודע. הוא לא מצפה שנצליח כמו מלאכים, אלא כמו בני אדם, הילדים שלו. וכמו כל הורה שרוצה שהילד יצליח, אך לא דוחק בו ומלחיץ אותו, כך גם אבא שבשמים, הוא נותן לנו את הזמן ואת היכולת להתבונן ולהבין היכן טעינו, וגם לתקן. כי זה לא רק לצייר בתוך הקווים! הרי אי אפשר לשכוח דבר חשוב מאוד, שגם לנו ההורים זה יקר מאוד כשאנו רואים זאת אצל ילדינו: ההשתדלות וההתמדה, הכוונות הטובות והרצונות שלנו נתנו לציור את החן המבוקש!
 
אה, אז תאמרו בודאי 'שהחברה לוחצת', 'שצריך להתקדם', 'שיש שיטות', שיש… ויש… אבל אל תשכחו שהשיטה הכי טובה היא להרים את הכפפה ולפרגן לילדים ולעצמנו על היצירות שלנו. הרבה פעמים יש לנו דרישות גבוהות, גם מהילדים וגם מעצמנו, ולפעמים גם מהסובבים אותנו. אבל בעזרת ישוב-הדעת נבין שכרגע אנחנו לא במקום הזה, אז למה לדרוש דברים שהם לא ביכולתנו? בשלב זה נסתפק בהודאה ותודה לבורא עולם על שהביאנו עד הלום. וההמשך? בודאי יבוא.
 
בורא עולם, אבא שלנו, אוהב אותנו ומחכה לציורים שלנו, לשיתוף שלנו. תפתחו את תיקיית היצירות, תפתחו את הלב שלכם ושתפו את השם במעשים, בהתלבטויות, בהרהורים, בהצלחות ובכישלונות, ותמיד תשאפו שהציור יהיה תלוי על המקרר של אבא.
 
כי אנחנו לא מלאכים (אמרתי, נכון?) אנחנו בני אדם, ודווקא לנו (ולא למלאכים) ניתנה התורה – הכלים ליצירה! ואל תשכחו שאנחנו בעולם העשייה! כאן יוצרים. עושים. משתדלים. אל תחששו. נכון, ישנם כאלה שעדיין לא זכו ועדיין חוששים להחזיק בתיקייה, מכיוון שזה יחייב אותם ליצור. התיקייה, על כל תכולתה, היא התורה שלנו. היצירות – הן המצוות והמעשים שלנו. וכולנו – הילדים של השם! גם כשהיינו במ"ט שערי טומאה במצרים בורא עולם קרא לנו "בני בכורי ישראל". אז ותמיד.
 
השבוע נחגוג את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "חג הנטיעות". זה הזמן לנטוע את זרעי רצון התפילה, אהבת ישראל, אמונה וביטחון בנו ובילדינו, שנתמלא באהבה ליצירות המופת שלנו ונעשה מהן עסק רציני. כן, נתלה אותן על המקרר.