הפרידה קשה עליו

לאדם ולכסף אין קיום ביחד –
או שלוקחים את הכסף מהאדם,
או שלוקחים את האדם מהכסף.
אז אל תהיה קמצן!
 
 
בגן האושר, חלק 13
 
אדם מאמין אינו קמצן, מכיוון שהוא מאמין ובוטח בבורא עולם ולא בכספו. הוא יודע שיש כלל שאינו משתנה לעולם: לאדם ולכסף אין קיום ביחד – או שלוקחים את הכסף מהאדם, או שלוקחים את האדם מהכסף.
 
על פי כלל זה, אדם שסומך על הכסף נשען על דבר שבודאי יאבד ממנו באחת משתי הדרכים:
 
הראשונה – ייקחו ממנו את כספו, כמו שרואים היום ממש, שאנשים שרדפו ויגעו כל חייהם להשיג כסף, ושמרו עליו מכל משמר, בסופו של דבר איבדו הכל ונפטרו מן העולם כשהם בעלי חובות. כל מה שהשאירו ליורשים היא רק חבילה של חובות וצרות…
 
השנייה – ייקחו אותו מהכסף. כלומר, הכסף אמנם יישאר אבל האדם עצמו יהיה חייב להיפרד ממנו, אם מסיבת המוות או אפילו לפני זה, כשהוא לא יוכל ליהנות מכספו, כמו שרואים בעולם ממש, שעשירים גדולים חולים בכל מיני מחלות ואינם יכולים ליהנות מכספם. ואותם עשירים גם מודים בפה מלא שהיו מעדיפים בריאות על כל כספם ועושרם שלא יכול להושיע אותם מהסבל הרב. את כל בריאותם בזבזו ברדיפה להשיג אותו, ועכשיו הם מבזבזים את כספם כדי להשיב לעצמם את בריאותם…
 
אש"ל מלא
 
אדם עם אמונה מאמין שבורא עולם הוא הנותן לו חיים. ומי שנותן לו חיים – נותן לו גם במה לחיות: דיור, ביגוד, אוכל… בקיצור, אש"ל מלא.
 
לכן, הוא יודע שכל עוד בורא עולם רוצה שהוא יחיה, הוא ייתן לו במה לחיות. אך אם הבורא ירצה שהוא ימות חלילה, אז כל הכסף שבעולם לא יציל אותו מהמוות. היעלה על הדעת שמישהו יכול לשחד בכסף את מלאך המוות שיעזוב אותו? אם כן, אדם מאמין חי חיים שלווים ושקטים בזכות אמונתו. הוא יודע שיש "מנכ"ל" טוב לעולם הדואג לו ולכל בריה ובריה.
 
הבורא נהנה מהשמחה שלך!
 
אדם עם אמונה מאמין שבורא עולם הוא זה שנותן לו כסף היום, והוא גם יוכל לתת לו כסף מחר. הוא לא מפחד להשתמש בו. ולא רק שהוא לא קמצן, אלא הוא שמח להשתמש בכספו לכל דבר שצריך, כי הוא מאמין שבשביל זה הבורא נתן לו את הכסף – כדי שישתמש בו.
 
לעומתו, אדם ללא אמונה מפחד על כספו, הוא חושש שלא יהיה לו ליום המחר. עליו נאמר: "כל שיש לו פת בסלו ואומר 'מה אוכל למחר?' אינו אלא מקטני אמנה…" (סוטה מ"ח, ע"ב).
 
לבורא עולם יש נחת ושמחה גדולה מאוד כאשר אדם משתמש בכספו בשמחה. משל למה הדבר דומה? לאבא שנתן כסף לבנו כדי שיחיה ברווח ולא יחסר לו דבר. אם האב רואה שבנו משתמש בכסף, קונה את מה שהוא צריך – דברים שמרחיבים את דעתו, וגם משתדל לשמח את האחים שלו, זה גורם לו נחת רוח גדולה. כי בודאי לכל אבא יש הנאה כאשר טוב לילדיו. וההנאה גדולה יותר כאשר הבן יודע שאבא שלו אוהב אותו ושמח שטוב לו, והוא גם מאמין באביו שיכול לעזור לו בכל פעם שהוא זקוק לכסף.
 
אולם, אם האב רואה שבנו חי בעניות ובצמצום ולא נהנה כלל מהכסף שנתו לו – הוא מצטער וחושב בליבו: 'בשביל מה נתתי לו כסף? למה הוא חי כך בעניות ובמחסור?!'
 
כך הוא הדבר אצל בורא עולם, שהוא אבא שבשמים. כשהוא נותן כסף לאדם זה כדי שהאדם יחיה ברווח ויפתח את ידו לאחיו. זהו רצונו וזוהי נחת הרוח שלו. אמנם ישנם שנגזר עליהם לחיות בעניות, וזה רצון הבורא שיחיו כך. אולם אדם שלא נגזר עליו לחיות כך ויש לו ממון אך מקמץ בהוצאותיו וחי חיי צער – גם לבורא יש צער מזה.
 
הוצאות מוכרות
 
כאשר אדם מוציא כסף לצורך מצווה, ובכלל זה כיבוד אשתו ובניו, באותו רגע מתגלה מידת הביטחון שלו, כלומר שהוא בוטח בבורא ולא בכספו. הוא יודע שהוצאת הכסף נועדה לעשות את רצון השם, לכן לא יבוא לו שום חסרון מזה.
 
כאשר אדם נותן צדקה הוא נחשב גם מלווה לקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב: "מלווה השם – חונן דל" (משלי יט). כלומר, כאשר אדם חונן את הדל ונותן לו צדקה, הוא נהיה כביכול מלווה להשם, והשם חייב להחזיר לו את כספו כדין הלוואה.
 
זו אחת הסיבות לכך שאדם הנותן מעשר – זוכה להתעשר! מכיוון שהוא משפיע מהממון שהשם נתן לו, אז השם ממשיך להשפיע עליו.
 
ועוד כתוב: כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים, משום שמתנהגים עימו משמים מידה כנגד מידה. וכאשר הוא מתנהג באכזריות, כך מתנהגים עימו משמים – מידה כנגד מידה, ורחמי השם מסולקים ממנו. התוצאה? רעות גדולות יבואו עליו בגלל אכזריותו והוא לא יוכל ליהנות מכספו.